שלושה דיוקנאות מקרב מנהיגי בני-האנוסים בבלמונטה [1]

שרה מולכו

1997

(בעקבות תצפיות סוציולוגיות ושיחות בסתיו 1997)

ז'וזה ז'ואן רודריגו - José-João Rodrigo 6

מבוא

בעבר המנהיגות העל-משפחתית היתה בידי מטרוניתות-בוגרות,[2] שחוקרים נהגו לקוראן כומריות /חזניות /רבניות וכדו'. לשם איפיון מנהיגות הדור-החדש של בני-האנוסים בבלמונטה, אלה שהובילו את מהלך-ההתגיירות בסוף שנות השמונים במאה העשרים, ומשמשים בו-זמנית כמאגר למנהיגי-הקהילה בהווה ובעתיד, אספתי על מקצתם נתונים-ביוגרפיים בראיונות-מוקלטים מפיהם-הם בסתיו 1997. ראשית, יש לומר שהם גברים, ושנית, שכאשר הובילו את אותו מהלך, היו מרביתם די-צעירים (כלומר: ממש לפני/אחרי נשואיהם). הם רואיינו על-ידי ב-1997 בידיעה-מלאה שיופיעו בשמם ועל פרטיהם-המזהים בכתובים. כמובן שלאחר שהעליתי על הכתב את דיוקן מי-מהם, מצאתי לנכון לתרגם למרואיין את תוכן-הכתוב, וקבלתי מראש את הסכמתו שאכן כך יופיעו הדברים.

כללית, בני-דור-ביניים אלה הינם אנשים חושבים, בעלי-דעות מעניינות ומורכבות בנושאים שונים. הם מתאפיינים לפחות בהשכלה-תיכונית (מלאה, או כמעט-מלאה). להם ידע כזה או אחר במספר שפות-זרות: ספרדית, צרפתית, ובמקום-אחרון: אנגלית; דבר המאפשר מגעי-חוץ של הקהילה הן עם העולם-היהודי והן עם האחר. וזאת בניגוד לעבר, שהתאפיין בהתייחסות-פנימה בלבד (הסוציולוג יאמר: לוקאליות בעבר מול פתיחות-אוניברסליסטית כיום). לכולם משותפת תחושת המחויבות-המשפחתית העמוקה, ולהם יחס-חם לדת. ביסודם מוטבעת החויה-הרליגיוזית העמוקה של מי שהיו בני הדת-המאראנית, הגם שמונח זה, "המאראניות", אינו מקובל עליהם, והוא תווית-חיצונית שהוצמדה להם ע"י זולתם. עלי לומר גם שרובם נחנו בחוש-הומור מוחץ, אשר בגלל נמוסיהם-הטובים, עדינות-הנפש והביישנות הטבועים בהם - אינו מבצבץ בנוכחות זרים, אלא לאחר הכרות ארוכת-טווח. וחבל! עם זאת, ההכרות הממושכת היא הפותחת צוהר אל אישיותם ועולמם-הפנימי, אל דעותיהם בענייני-דיומא, וכאמור: אל פרצי-ההומור המעולה שלהם.

ואני חייבת להם תודה על האמון שנתנו בי.

שרה מולכו

חורף 1997/98

בית-הכנסת החדש בבנייתו, 1996

ז'ואן דיוגו - [3]João Diogo

(בזמן הראיון בסתיו 1997 היה נשיא-הקהילה. הכתוב מבוסס גם על הכרות-קודמת).

ז'ואן דיוגו, נשיא-הקהילה העכשווי (1997), היה לפני כעשור אחד ממייסדי ומכונני המבנה-הפורמלי החדש שלה. גבר שקט ורגוע, משופם, שחום וגבוה שנולד בבלמונטה ב-30.4.1950 כבן-זקונים להוריו אנה-אמליה רודריגו ואנטוניו דיוגו. לו שתי אחיות מ. וג. הבוגרות ממנו. כשלעצמו למד בבלמונטה עצמה בבית-הספר-העממי ובתיכון (סה"כ 11=7+4 שנים). הוריו היו והינם סוחרים בירידים-ניידים בסביבה במוצרי-טקסטיל, בעורות ובמעי-צאן או בקר (המשמשים את הכפריים-הנוצריים שבסביבה עבור התעשייה-הביתית של גבינות ונקניקים). ההורים ממשיכים לעבוד גם כיום, הגם שגילם משיק לשמונים שנה. בשעתו, אמצעיהם לא איפשרו להם לשלוח את בניהם ללימודים מחוץ-לעיירה. נראה כי האחיות למדו פחות שנות-לימוד מן האח-הצעיר, אם תוך שהשתלבו מוקדם יותר במשלח-ידם של ההורים, או כיוון שנישאו.

הרי הסרה דה-אסטרלה נשקפים
מעבר לשוק הדו-שבועי בבלמונטה

את המשך לימודיו-הגבוהים יותר בליסבון הצליח ז'ואן הצעיר לממן באמצעות עבודתו כסוכן מכירות לאביזרי-רכב בבירה, ויש מאחוריו שנת-לימודים אחת במכון הגבוה לשפות ולמינהל-עסקים. צר לו שלימודי מינהל-העסקים שלו נקטעו עם גיוסו לשרות-הצבאי בן שלוש השנים, בין 1972-1974. הוא שרת הן בפורטוגל עצמה והן במושבתה-האפריקנית מוזמביק. שנים אלה תרמו רבות לעיצוב אישיותו לקראת עצמאות וקבלת-אחריות כמנהיג.

ז'ואן דובר פורטוגלית על בוריה (לעתים הסביר לי כללי-דקדוק שאחרים לא השכילו לפרש לי). כן יודע הוא צרפתית ואנגלית, ומבין היטב ספרדית, והוא נוהג לקרוא מאמרים וספרים בכל השפות הללו. בעברית ידיעתו מספקת כדי תפילות. לפעמים אפשר למצוא אותו קורא ספרים אפילו באתרים בלתי-צפויים, למשל: מתחת לעץ במהלך הפיקניק-המסורתי שלחוף-הנהר, בחול-המועד פסח... ואילו ארון-הספרים שבביתו מכיל מילונים, אנציקלופדיות להיסטוריה ואמנות שמידי-פעם הוא רוכש להשכלת ילדיו, חומר מעודכן בנושאי היהדות-האיברית, ועוד. לעתים אני נעזרת בספרייתו כדי ללבן בעיה מחקרית שלי, וכך התוודעתי בה לספרים חשובים על האינקביזיציה למשל. כן איתרע שהשאלתי לו לעיון ספרים ומאמרים בנושאים הקרובים ללב-שנינו. יש ואנו מלבנים בשיחה-ערה נושאים אלה, ובחילופי-הדברים הללו דעתו-האישית ממש מאלפת.

בסוף 1974 חזר ז'ואן דיוגו משרותו הצבאי לבלמונטה. כששאלתיו מתי נשא את אשתו, ענה לי באותו חוש-ההומור המעודן שלו: "רק לאחרונה!" בהתייחסו לטקס-הנשואין השני (או השלישי!) שלו, והפעם עפ"י ההלכה, למי שהינה אשתו זה מכבר... טקס כמותו עברו כל בני-הקהילה שנימולו וגויירו (לרוב לחומרא, הגיור המכיר ברצף-יהדותם, ובמקרים בודדים בלבד: בגיור-מלא). במקרה שלו טקס נשואיו-ההלכתיים נערך ע"י רבה-הראשון של בלמונטה, הרב יוסף סבג, שנשלח מישראל בראשית שנות ה-90. למעשה, טקס-נישואיו הראשון נערך כבר ב-1975, לפי כל כללי הטקס-המאראני כמקובל, לקרובת-משפחתו פ. דיוגו-הנריקש, כשהיתה בת 15 בלבד. אמנם נשמר הדפוס-המסורתי של נשואין-בבית ע"י רבנית מבוגרת, אלא שהפעם במפורש היו אלה נשואין-מתוך-אהבה ובחירה-חופשית של הזוג-הצעיר, ולא לפי הסדרים מוכתבים-מראש ע"י ההורים, כפי שנהגו בעבר. לפיכך שמורים עמו זכרונות נעימים מטקס זה.

לאשתו ולו יש ב-1997 שני בנים,[4] שבזמן הראיון היו בני 19 ו-15. שניהם לומדים אם במכללה טכנולוגית בעיר-סמוכה, ואם בתיכון-העירוני בבלמונטה, בהתאם. וזאת, למרות שעדין בימים אלה יש הורים מצאצאי-האנוסים הבוחרים להוציא את בניהם מבית-הספר בטרם סיום-הלימודים (כך מצאתי נערה בת 15 שהוצאה ממש באותה השנה מבית-ספרה, לדבריה: לרצונה ובהסכמתה - לקראת נשואיה הקרבים; וזאת, כדי ללמוד את תורת-המסחר בירידים-הנודדים כשוליה אצל הוריה). במקרה של ז'ואן, השקעתם בחינוך-הבנים רבה, כיוון שברצונם להקנות להם בעתיד מקצועות-חופשיים. כן רכשו לבכורם מחשב, המוחזק בחדרו-השכור בעיר-לימודיו, דבר המשרת את כל המשפחה, כיוון שהבן מנסח ומנפיק מכתבים למי משאריו הנזקק לקשר עם חוץ-לארץ, וכן לצרכים מסחריים ואחרים... כיום מנהלת אשתו, בעזרת כל בני-הבית, חנות להלבשה-מוכנה (=בוטיק) כמו עוד כמה מבנות-גילה בקהילה, והיא רואה ברכה רבה בעמלה.

בני-המשפחה מבלים בדרך-כלל את חופשותיהם בהרכב-משפחתי מלא במחנות-קמפינג בחיק הטבע ברחבי פורטוגל, ובעיקר בדרום שטוף-השמש, באלגרבה. בישראל ביקר ז'ואן פעמיים, בתוקף תפקידו-כנשיא הקהילה החדשה, פעם כחבר המשלחת-העירונית שבאה ארצה כדי לכרות ברית ערים-תאומות עם ראש-פינה הגלילית (1995), ופעם נוספת כנציג-הקהילה בהלוויית גב. אזולאי ז"ל, אשת התורם העוזר במימון שרותי-הדת בבלמונטה ומי שמימן את הקמת בית-הכנסת-החדש שם (1996). בפריז היו בני-הזוג הרבה קודם פעמיים, ב-1975 וב-1977. הם ערכו ביקור-משפחתי אצל אחותו של ז'ואן שנישאה לאחי-אשתו. אלה התגוררו בפריז ברציפות מעל ל-10 שנים, בטרם גיס זה נהרג בתאונת-עבודה, ואלמנתו שבה עם בנה-הצעיר לחיות בבלמונטה (הבוגר בבניה הושאר ממילא אצל שאריו בבלמונטה). לו התאפשר להם, היו באים לבקר בישראל בהרכב-המשפחתי המלא.

ביתם מרוהט ומאובזר ככל בית-מודרני, וכמו לכל בני-האנוסים גם להם מכוניות-משפחתיות למטרות עבודה ובילוי (באחת הפעמים הושארה מכונית-המשפחה בעיירה הסמוכה בידי הבן-הבכור, כדי שלא יפסיד לימודים רבים מדי לפני הגיעו לליל-הסדר ההלכתי שחגגנו בביתם).

עד אמצע 1976 עבד ז'ואן עם הוריו במכירת מוצריהם בירידים. ואילו לאחר-מכן נקלט בעבודה בביטוח-הלאומי (=Segurança Social). תחילה השתלם בעבודה זו כ-6 חודשים בליסבון, ומ-1977 החל לעבוד בעיירות הסמוכות גוארדה וקוביליאן, ולבסוף בבלמונטה עצמה. הגם שלא השתייך פוליטית לשום מפלגה, נבחר בשנות ה-80 כחבר מועצת-העיריה, ומילא בה תפקידים שונים, ככל שהוטלו עליו. יש בכך עדות להכרה בכושר-מנהיגותו בעיני כל בני-העיירה, יהודים כנוצרים, כמובן.

לשאלתי מתי נודע לו כי הוא יהודי, ענה מיד נחרצות: "מאז נולדתי ידעתי שאני יהודי! במשפחתי היו תודעה-יהודית וזהות-יהודית מובהקת, ותרבותנו, מאז שהנסיבות ההסטוריות כפו עלינו חשאיות, היתה תמיד תרבות-יהודית. אמנם לצערנו לא יכולנו להפגין כלפי-חוץ את שמחתנו בהיותנו יהודיים. אבל למעשה היינו סמויים רק בפני-זרים." לדבריו התפוצה-המאראנית בפורטוגל (בליסבון למשל) כמו גם בחוץ-לארץ (הולנד, דרום-אמריקה) תמיד היתה מודעת לדבר-קיומם ולתרבותם. וגם מן הגויים לא נעלמה זהותם. מה-גם ששמע כי בידי השלטונות היו בעבר רשימות-שמיות של המאראנים.[5]

לפני כ-15-10 שנים, בסוף שנות השמונים, פתח הדור-הצעיר בקהילה בפעילות נמרצת, והיה זה מסע-התעוררות שלהם-עצמם מרצונם-הם, אף כי נתמכו ולוו ע"י יהודים מליסבון וע"י ראש-העיריה הקודם, מר אנטוניו ז'וליו גארסיה. הם היו כ-6 גברים צעירים או יותר שחפצו בקהילה ממוסדת תחת המבנה הבלתי-פורמלי המסורתי שהתקיים עד אז, "וזאת כדי להקל על חיינו, להרבות אחדות, להטיל מרות כלפי-פנים ולהגביר את עוצמתנו כלפי-חוץ". אומר ז'ואן דיוגו. "על החוג הזה נמנו אליאס נונש, אנטוניו מוראון, מויסס מוראון, אנכי ועוד אחרים. זו היתה ממש תנועה, במלוא מובן המילה!"

אנו בביתו של ז'ואן בבלמונטה, בשכונה-חדשה המרוחקת במקצת מן השכונה-היהודית ההסטורית, הנקראית מארוקוש, בה מתגוררים הוריו ושאריו (בבית עתיק-יומין ממנו משתפל כרם-הזיתים שלהם). סביב אותו שולחן-עגול שעליו אני כותבת דברים אלה עתה, ב-1997, התקיימו בעבר הדיונים והישיבות בסוף שנות-השמונים שנועדו לכונן את העמותה-היהודית, שהפכה בסיס לייסוד הקהילה-היהודית אחרי-כן. החוג הזה ביקש תמיכה מן-החוץ כדי למסד את הארגון-הפנימי, ולהשליט משמעת כלשהי על הקהילה כולה מכוח התמיכה-החיצונית הזו. וזאת, מהיותם של הפרטים בקהילה-ספציפית זו אינדיבידואליסטים-מושבעים עד עצם היום הזה. גם כיום זר לרוחם ורחוק מהם הצורך לכל מחויבות-קהילתית - כרחוק מזרח ממערב...

סביב שולחן זה התנסחו
התקנות לעמותה ולקהילה

לשאלתי מה חשבו על כך הקשישים, ענה: "הם הסכימו אתנו! וגם כיום אנו קהילה אחת: אנו המתגיירים הצמודים לבית-הכנסת, כמו גם אלה שלא-התגיירו". עם-הזמן גם מְשַמרֵי הדת-המסורתית חשים שייכות לבית-הכנסת (דבר שנעלם ממסורתם, הבנויה על טקסי-דת משפחתיים בבית בלבד, ללא אוריינטציה- קהילתית או מוסד על-משפחתי).[6] כמו-כן הם אימצו באופן בלתי-משתמע לשתי-פנים את לוח-השנה הרשמי של היהדות-ההלכתית, ולפיו הם חוגגים את הפולחנים-הביתיים המסורתיים שלהם."[7] בהזדמנויות שונות הביע ז'ואן צער על שחסרה בקהילה דמות של רב בר-סמכא. מועד הראיון אתו ב- 1997, חל לאחר עזיבתו של הרב השני שהוצב מטעם הסוכנות בבלמונטה, ולא נמצא מימון לרב חדש. לדבריו הרבנים הישרו אווירה-יהודית בכל יום ויום, ושמחה רבה בחגים. אך שרותם בבלמונטה בלתי-רציף, וחסרונם לדעתו מורגש...

ככל שידו משגת ז'ואן מקנה לבניו חנוך יהודי-מסורתי, ורוכש להם מחזורים ומילונים-עבריים בהוצאה ניכרת. כן היה רואה בחיוב השתתפות של בניו, לצד אחרים מילדי-הקהילה, באולפני-קיץ בישראל. כמובן שהיה רוצה שבניו ישאו יהודיות, אך הוא ער לענין נדירותן של מועמדות כאלה במקום. כמו כל אב בימינו, סובר הוא, יהא בכוחו רק לייעץ ולעזור לבנים ותו לא [8]...

בקהילה עתיקה ומסורתית זו, שעברה חיזק בה את האינדיבידואליזם, הפעילות-הצבורית הפנים-קהילתית קשה ביותר, וכמוה כמעשה-אמנות. לדעת ז'ואן יש לנקוט בטאקט ובהתחשבות-מירבית לשם איזון בין הפרטים השונים והדעות השונות. לכן, כך משתקף מתצפיותי, ז'ואן ממעט להביע דעות-אישיות, תוך צינזור-עצמי, כמתחייב מן הטאקט הנדרש מתפקידו. לא קל לו, לנשיא בן הארבעים ושבע! לדעתו, למרות העליות והירידות הצפויות להתחולל בקהילה, היא תתמיד להתקיים. ויש לו אמונה בצעירי-הקהילה וביכולתם לקבל עליהם בעתיד עול-מנהיגות. "רוטציה היא דבר בריא!" גורס הוא.

בית מבתי השכונות-העתיקות, 1996

ז'וזה ז'ואן רודריגו - José-João Rodrigo

(מבוסס על ראיונות בסתיו 1997 ועל הכרות של שנים)

גם אצל ז'וזה-ז'ואן (להלן: ז"ז) רודריגו, בן ה-31 ב-1997, קיימים ממאפייני הדור-החדש של יהודי-בלמונטה: יש בו דחף בולט ללימודים ולאיסוף-ידע בכל דרך, מחויבות למשפחת-המוצא שלו (אפשר למצוא אותו תדיר כשהוא עוזר בחנות למוצרי-הטקסטיל השייכת לאחותו ולגיסו בככר-המרכזית). וגם אצלו, מתחת למעטה-הביישנות והנימוסים-הטובים, חבוי כושר-חיקוי מעולה וחוש-הומור ראוי לציון.

ז"ז נולד בבלמונטה ב-1966 כבן-בכור להוריו בנווינדה מנדס-רודריגו ופרנשיסקו דיוגו-רודריגו, בני-דודים ילידי-המקום. "אנו רק שנים, אחותי א. ואני." לימודי-תיכון סיים בגווארדה הסמוכה, בה התגורר במהלך לימודיו. ב-1966-67 למד בפקולטה למדעי-הרוח של האוניברסיטה-הקלאסית בליסבון, בחוג לגאוגרפיה. מהיות הגאוגרפיה מדע אינטר-דיסציפלינארי לדבריו, הוא משתלם גם במדעים-המשיקים האחרים. בדעתו להמשיך בלימודים אלה גם בשנה-האקדמית הבאה; ושאיפתו להיות לבסוף מורה לגאוגרפיה, ולהרבות-דעת. בשנה החולפת שמע גם הרצאות במסגרת קתדרה-חדשה להסטוריה-יהודית, באותו הקמפוס. "אחותי למדה פחות ממני, רק 5 שנות תיכון, מעבר ל-4 שנות העממי, וזאת משום שרצתה להינשא לגיסי. לו רצתה להמשיך בלימודיה, כפי שהורי ואני שבנו והצענו לה, דבר לא היה מונע בעדה...". הוא דובר פורטוגלית, ספרדית וקצת צרפתית ואנגלית. כן עושה הוא מאמץ עילאי להשתלם בעברית, כרגע באמצעות שעורים-אישיים מפי השוחט (בחור-ישיבה מירושלים, ממוצא-ברזילאי, שידיעותיו בעברית חלקיות בלבד) שהוצב לאחרונה בבלמונטה.

בסתיו 1987 התגייס לשרות-צבאי בחי"ר, בגדוד המוצב בעיר-המחוז קאשטלו-בראנקו. שרותו נמשך למעלה משנה. עם שחרורו חזר למסחר בירידים, שם התמיד לעבוד עם הוריו מאז גיל 12-13, כשנחלץ לעזרתם ככל-יכולתו בחופשותיו מהלימודים. למעשה, מגיל 25-26 הוא מפרנס את עצמו.

ממראות השוק הדו-שבועי בבלמונטה

ב-1994 נשא לאשה בנשואין-יהודיים כהלכה את אחת מצעירות הקהילה (בת 18), אלא שהנשואין לא עלו יפה, ולאחר הולדת-בתם נפרדו בני-הזוג. בזמן הראיון היתה הילדה כבת 3 שנים. הוא היה רוצה שבתו ובני-דורה יקבלו חינוך יהודי-דתי, "שתחיה כיהודיה!" ופרט לכך אין לו משאלות מיוחדות לגבי עתידה, אולי רק שתלמד יותר ממנו...

"יש הבדל בין דורי לדורם של הורי. טיפוס-היהדות שלהם היה מסוגר יותר, חשאי. ואילו לי נודע שאני יהודי כבר בגיל המוקדם של 7-6 לערך. יתכן שלאחותי נודע הדבר אפילו קודם לגיל זה.[9] הטקסים היו אמנם עדין סודיים בילדותנו, אך לא עצם היותנו יהודים. זה כבר לא היה בגדר סוד!" את התפילות-המאראניות למד בשעתו בעיקר מפי הסבתא-רבה (המאטרנלית, כמובן) שלו. בשבת לא עבדו, והפסח וכו' נחוגו עפ"י המסורת-המאראנית. אמנם, ככלל קוימה הדת בחיק-המשפחה, "אבל בפסח יצאו כולם, משפחות-משפחות, לפיקניק המסורתי, ולטקס חציית-ים-סוף". כל משפחה חגגה לעצמה, אבל באותו חוף ובאותו הזמן. כבר בנעוריו הגיעו לשדה שלחוף הנהר ב... רכב-מוטורי, אך בשונה משנות התשעים, בעלי-הרכב היו אז מעטים, וכל מי שיכול נהג להציע הסעה לזולתו. "זה היה חלק מחיינו, מיהדותנו. גם בסוכות יצאנו לשדה, אבל בילדותי יצאנו רק ליום אחד."[10]

סבו-הפאטרנאלי הגיע לדבריו מכפר ליד פֿונדאו. לשאלתי אם גם בכפר זה חיו מאראנים (התשובה צ"ל: כן!), נזכר לאחר הרהורים ושיחזורים ש... סבו היה בעצם נוצרי! הסתבר, לאחר עיון והרהור נוספים, שהיו אלה שני-אחים (נוצריים) שהגיעו לבלמונטה, ושניהם נשאו יהודיות-מאראניות לנשים. לפיכך אביו ואמו בני-דודים שנולדו לשני-אחים אלה, וכמיטב המסורת-המקומית נישאו זה לזו. ומאחר שבחברה זו הקו-המאטרלינארי הוא החשוב, ממש כפי שההלכה דורשת, הרי שצאצאי-היהודיות הינם יהודים. "למרות שהסביבה-הרחבה רובה ככולה נוצרית, החשוב לי כיום בבלמונטה הוא היותי יהודי! תמיד קיימנו פולחנים-יהודיים, אם-כי באורח שונה מאשר מאז שהתגיירנו זה מכבר." כיום הזהות שלו היא פורטוגלית עפ"י הנתינות, ויהודית עפ"י הדת, אך במפורש כבר אינה מאראנית עוד!

לשאלתי ענה לי כי בעצם הוא מגדיר עצמו כציוני. בישראל ביקר למשך שבועיים ב-1989, משהצטרף כמשקיף בלבד, למפגש של ראשי מועדוני-הספורט של "מכבי", במסגרת קבוצות-הספורט היהודיות של "מכבי-פורטוגל" ובמימונה של זו. הוא מתאר בפני את קבוצות הספורט-היהודיות בבלמונטה, שאינן מסונפות למכבי. ואכן בשנים שונות, במהלך הפיקניק-המסורתי של חול-המועד פסח, ראיתי במו עיני קבוצות כאלה משחקות בינן לבין-עצמן כדורגל ועוד, במתקנים שבשדות לחופו של נהר-הזזרה. וידוע לי כי פעם, סמוך ל-1996, אף יצאו לשחק מול נבחרת קהילת-ליסבון.

כיוון שילדותו התנהלה כ-50 שנה אחרי שיהודי-בלמונטה נתגלו ע"י שמואל שווארץ, כשהמשטר הפאשיסטי כבר החל להתפוגג, שאלתי את ז"ז אם הירבו לבקרם יהודים כאלה ואחרים, ואם אלה ניקרו אישית גם בדרכו. ואכן הוא התידד עם גיורא, בחור בן-גילו מבלגיה ששהה בבלמונטה כחודש ימים. לדבריו, הוא היה ער גם להגעתם של אחרים, וביניהם אינסיו שטיינהרדט ופרדריק ברנר, מי שתעדו בכתובים ובסרט את הקהילה, אך אלה לא נמנו על ידידיו-האישיים.

אני מספרת לז"ז שאם אני יושבת עכשיו מולו בקפטריה בבלמונטה ומראיינת אותו, הרי שזה... תודות לסרטו של ברנר אחרוני-המאראנים, שראיתי ב-1992. ואני תוהה מהן הסיבות לקרע בין הקהילה לחוקר-מתעד חשוב זה? לדעתו, מיסחור הסרט, שמלכתחילה הובטח כי תכליתו אינה אלא לשם תעוד בבית-התפוצות בת"א, הוא הסיבה. שהרי למרות ההבטחה, הסרט הוקרן ברחבי-אירופה, והוא מניב רווחים נאים למפיקו! אולי שיתוף-הקהילה במקצת-הרווחים היה עשוי להקהות את עוקץ נידויו של צוות-ההסרטה, מי יודע? האנשים במקום טרם הגיעו לכלל הבנה שבסרט אין שום איום עליהם. והרי בדורות קודמים היו רגילים לרדיפות ארוכות-משך של האינקביזיציה תחילה, ומאוחר יותר, במאה העשרים, של המשטר הפאשיסטי. עדין נראה להם שחשיפתם מזיקה להם, והסודיות חיונית לעצם קיומם.[11]

לדעתו המאראניזם אינו אלא "יהדות חנוקה ע"י האינקביזיציה"; והמאפיינים של החיים-המאראניים, לרבות נטילת התפקידים-הדתיים ע"י הנשים, כנראה שלא יתמידו לנצח. אותם כרבע מכלל הקהילה שלא-התגיירו, אין להם כל רצון להזדהות עם היהדות-הנורמטיבית, או ליתר דיוק, עם היהדות-האורתודוקסית, כפי שהתגלמה באישיותו של רב זה או אחר מקרב אלה שנשלחו לבלמונטה, אישיות שנדמתה להם כמתנכרת ומפלגת. כשלעצמו רוצה היה ז"ז שהזהות "החדשה", הנורמטיבית, תתמיד בקרב הדור-החדש. הגם שהחשאיות היא הכוח-המשמר את המאראניזם, הוא חושש שהיא הולכת ונשחקת, וזהו המניע שלו להנצחת התפילות-המאראניות במעין "סידור-מאראני" שהפיק הן מן המקורות הכתובים (כגון: שמואל שווארץ, קאנלו ועוד), והן ממקורותיו-הראשוניים, כלומר: תעוד ישיר מפי אמו וסבותיו.

לאור היותו מעין אספן-התפילות המאראניות, שאלתיו באותו ראיון של סתיו 1997 על תפילה-ספציפית, שקיומה נודע לי באביב 1997 בבלמונטה. תחילה סבר כי היא מתועדת אצלו, ב"סידור" הנ"ל שהחזיק באותה עת בליסבון. הוא הבטיח לי כי לכשימצאנה, עם שובו ללימודיו בליסבון, יעמיד אותה לרשותי. אבל מאוחר יותר באותו הסתיו, לאחר ברור עם משפחתו, הודיע לי כי תפילה זו לחנוכת-בית חדש אינה מצויה תחת-ידו, ואולי אפילו אינה קיימת כלל!! רק משהסברתי לו שידוע לי כי נושאים אותה במשך שמונה ימים רצופים, תיקן אותי ספונטנית: "רק שבעה ימים! לא שמונה..." וסיפר כי מעולם לא שמע אותה, אך יתכן ששימעה בכל-זאת גונב לאוזניו בהיותו נער, מפי סבתו ז"ל, המקור-המהימן לידיעותיו אודות המסורת-המאראנית. שכנותיה של אותה סבתא הן אשר סיפרו לי שגם אותו גידלו הסבות, עפ"י הדגם הנפוץ כל-כך בבלמונטה. דוגמה זו אכן מוכיחה שעליו למהר ולתעד את התפילות-החשאיות המסורתיות, בטרם תאבדנה בתהום הנשיה...

ז'וזה-ז'ואן אכן דתי [12], ומאמין באלהים ובעליית-הנשמה לשמים. כן בטוח הוא כי לא ייתכן שהאל הוא שברא את הרע. ופעם נקלע לויכוח-תאולוגי בענין זה עם רבה הראשון של בלמונטה. לדעתו רב זה תרם רבות ללכידוּת-הקהילה, ולמרות שלא גייר את כולה אלא רק את רובה, מצא לקרב את המיעוט שלא התגייר, בהוראת הרבנים-הראשיים מישראל. וגם אם יש פילוג כיום בבלמונטה, הוא מצוי רק ברמה-האידאולוגית ולא ברמה-החברתית, לדעתו. לו עצמו יש השגות על הלכות-נורמטיביות מסוימות: כיצד זה שבבלמונטה מלו מספר נפטרים לאחר-מותם?!?[13] והרי מלו רק את הגוף השב לאדמה, אך לא את הנשמה שכבר עלתה לשמים!?! ואיך בכלל אפשר להפוך רטרואקטיבית נשמה ליהודיה?[14] כלומר: מה הטעם? תוהה ז"ז.

כיום ישנה התפוררות של הקהילה, במיוחד בתקופות שאין רב. במצב זה על ועד-הקהילה לגלות נחישות ולדאוג לליכוד-השורות, אלא שאין הועד עושה כך... הוא אישית אמנם נבחר פעם לועד-הקהילה, אבל פרש כעבור כחודש, משלא מצא אוזן-קשבת לדעותיו. מה שנחוץ לקהילה לדעתו, ובסדר הבא, הוא: שוחט-כשר, או לחילופין רב שהוא גם שוחט, ולבסוף: ועד יציב.

ז"ז לקח על עצמו להכין עבורי מפה של פיזור האוכלוסיה היהודית (=מי שהתגיירו) וגם המאראנית (=מי שלא התגיירו), לצורכי תאור תמונת-מצב של צאצאי-האנוסים בסוף-המאה העשרים. וטיוטה לא-שלמה כבר מסר לידי ב-9.10.1997. על כך ועל שיחותיו אתי אני מודה לו מאד.

מפת-תיירות (שאינה מדויקת!) תוך סימון בשחור
של הרובע-העתיק בבלמונטה

אליאס נונש - Elias Nunes

קווים לדמותו של מי שהיה נשיא-הקהילה בבלמונטה

בשלב המעבר ליהדות-הנורמטיבית

(מבוסס על הכרות קרובה וידידות, וכן על ראיון-משלים ב-17.10.1977)

שמו המלא: אליאס אנטוניו דה-סוזה נונש. הוא נולד בבלמונטה ב-20.9.1962, כבנם הבכור של מריה-לאורה הנריקש ואנטוניו דיוגו-נונש. לו עוד שני אחים הצעירים ממנו. מתוך 11 שנות-הלימוד, רק שתי השנים הראשונות בעממי התנהלו בבלמונטה גופה, וכיוון שהיה שובב גדול, נשלח בהמשך למשך שנה אחת ללימודים בעיירה קוביליאן שמדרום, ולחמש שנים בפנימיה בעיירה גווארדה שמצפון לבלמונטה. אלא שלצערו דוקא אז נאלץ לקטוע את לימודיו, בטרם סיום מבחני-הבגרות, בשל קשיי-פרנסה של המשפחה.

החל ב-1980 התחיל לעבוד לצד הוריו בממכר-טקסטיל בירידים, מלאכה שגם כיום ב-1997 הוא מתפרנס ממנה, כשאשתו לצידו. "זה הפשוט והקל ביותר, זוהי מלאכה המוכרת לי מאז ומתמיד!" במהלך 1991 עבד תקופה קצרצרה בבית-חרושת-מקומי לטקסטיל, במחלקה למגעי-חוץ לצרכי-יבוא, הפצה ויצוא, תפקיד שהלם מאד את אופיו. בתקופה זו עשה שימוש וגם העשיר את ידיעותיו בשפות שונות; את האיטלקית שבפיו רכש שם. אלא שהדבר לא נסתייע ונמשך 6 ששה חודשים בלבד.

לבקשתו, ב-1.12.1996 הדפסתי עבורו את מהלך-חייו. בין השאר מוצגות שם ידיעותיו בשפות השונות שקנה, כפי שהכתיב לי: -

שפה	רמת-ידע
שפה	דיבור	קריאה	כתיבה
פורטוגלית	++	++	++
צרפתית	++	++	++
אנגלית	++	++	+
איטלקית	++	++	=
ספרדית	++	++	-
עברית	=+	++	-
לאדינו	+	++	=

למותר לציין שמלבדו לא גילה אדם כלשהו במקום ענין בעריכת קוריקולום-ויטה מסוג כלשהו, כיוון שלא נזקק לו במיוחד. החיים בבלמונטה ממילא הינם מאד מכונסים בתוך עצמם, לוקאליים גרידא. לצד הענין שגילה בניסוח מהלך-חיים, מעידים על אישיותו המיוחדת של מנהיג זה בקרב קהילתו. חלק ממנהיגותו נשען דוקא על מגעי-החוץ שלו ועל כשרונו הבולט לטפחם. מרבית היהודים והישראלים המזדמנים לבלמונטה הופכים לבאי-ביתו, הן בשל מאור-הפנים והכנסת-האורחים, והן בשל העדר מחסום-השפות אתו או עם רעייתו.

על-בסיס פתיחותו (שבמדעי-הקומוניקציה יעדיפו לכנותה: נטייתו לקוסמופוליטיות, בניגוד לנטיה ללוקאליות דלעיל), אליאס נונש הינו - אולי אחד משנים בלבד - חבר בארגונים שונים. כשכתבתי את מהלך חייו ב-1.12.1996, הסתעפה חברותו כדלקמן: -

1. JPO - סגן-נשיא ארגון "זכרון-אבותינו" בליסבון;

2. APEJ - חבר בעמותה לחקר יהדות-פורטוגל בליסבון;

3. חבר בעמותת "פדרו אלבארס קאבראל" בבלמונטה;

4. וכמי שהיה חבר-הועד בעבר, וכיום - חבר-כבוד ב"ליגה ליחסי-ידידות ישראל-פורטוגל".

ארון-הספרים שלו, יהודי בעיקרו, מכיל גם רבעונים ושנתונים-יהודיים עליהם הוא חתום, ממקומות שונים בעולם, ובשפות שונות. קשרים באינטרנט כבר קורצים לו, ורכישת-מחשב נשקלת על-ידו מזה כמה זמן.[15]

לדבריו היה מודע ליהדותו "מתחילת ימיו," מאז שהיה מסוגל להבין משהו, הגם שבילדותו עדין היו הטקסים חשאיים בבלמונטה, אך היהדות עצמה כבר לא היתה אז בחזקת-סוד, כפי שהיתה בילדותם של הוריו. "הפולחנים הסודיים נתקיימו ע"י הכלל עד להווסדה של הקהילה היהודית, או בעצם עד להיווסדה-מחדש של זו, כי לא אוכל לומר שרק אז נוסדה..."

אני מנסה ללא הצלחה-יתרה להסכים אתו על מונחים ואומרת: "מה שהיה קודם לכן היתה הקהילה שאנו, היהודים הנורמטיבים, מכנים הקהילה-המאראנית?" ותשובתו הנחרצת: "הקהילה שהיתה כאן קודם ליסודה-מחדש, ומאז המאה ה-12, היתה קהילה-יהודית. יהודים חיו כאן לאורך כל-הדורות!" עובדה היא שבני-הקהילה ובכללם אליאס סולדים מן המונח מאראניות שאנשים מן-החוץ מצמידים להם... והוא ממשיך: "אשר לימינו אנו, האמת היא שיש עדין אנשים השומרים על הסודיות ועל המסורת-הקיימת, כפי שנוכחת במו עיניך במהלך ההלוויה והשבעה של הנפטר-האחרון. שכן הגברים ערכו תפילה כהלכה מחד, ומאידך גם הנשים קיימו את טקסי-התפילה מאראניים שלהן, במקביל! מעצמך תביני כי גם כיום האנשים ממשיכים לייחס לטקסי-הנשים חשיבות מרובה ביותר. והאמת שאין זה צריך להיות כך: זוהי כפילות מיותרת שיש להפסיקה!" ולאחר הרהור הוסיף: "מן הסתם זה ייפסק כבר בדור הבא..." לדעתו "היתה צריכה להעשות עבודה יסודית יותר מטעם המנהיגות-הרוחנית של הרבנים מן-החוץ. דמותו של רב כזה, הנחוץ כל-כך בבלמונטה, צריכה להיות שונה מדמותם של מי ששרתו כאן עד עתה: עליו להיות ידיד לאנשי-הקהילה, וקצת-פסיכולוג גם-כן, כמו מחנך בבית-ספר. שומה עליו לוודא, אחרי שהורה הלכה, שאכן דבריו נקלטו והובנו. ואין הוא פטור עד שווידא זאת!" אלא שעד עתה טרם פקד את בלמונטה מנהיג-רוחני מתאים, שיכול היה לעשות זאת ברציפות. לדבריו יש לבעיה גם היבט כלכלי: בעלי-היכולת אינם מעוניינים כל-כך בחינוך-היהודי, ואילו דוקא למעוניינים - אין די משאבים לממן זאת.

"והאמת היא שאנו תלויים בגורמי-חוץ. שיבוא אדם כזה מכל מקום שהוא: מפורטוגל, מספרד, רק שיבוא! זהו ההבדל בין היהדות של בלמונטה ליהדות-הנורמלית (הנורמטיבית, אני מציעה לו, והצעתי אכן מתקבלת): התלות..." ולאחר מחשבה מגלה אליאס את אוזני כי "עוד גורם המתקשר לכך הוא הגורם-התרבותי... הפער-התרבותי בין הקהילה ליהודים מן-החוץ. גם הוא אין בו כדי לסייע באיוש המשרה הזו." אלא שנושא זה כבר לובן על-ידינו עד-תום בהזדמנויות קודמות. הבטחון שאין אדם מתוך הקהילה שיוכל לשאת בעול זה, לכשיוכשר לכך, משותף לאליאס ולי כאחד, ומבוסס על הכרותנו את נסיון שנות העשרים והשלושים, אז יצאו חמישה הבחורים מבלמונטה ללימודים בישיבת-או-פורטו, ואף אחד מהם לא חזר להתיישב בעיירת-מוצאו. רובם הגרו למרחקים, לדרום-אמריקה, תוך שוויתרו גם על יהדותם...

לשאלתי מתי החלה פעילותו לקראת הקמתה-מחדש של הקהילה בבלמונטה, ענה כי החל בגיל 25 לערך, סביב 1987/8. "הדברים החלו לאט-לאט, בעיקר ביוזמת אנטוניו מוראון, הנשיא-הראשון, כשלצידו אנו האחרים. הוקמה וועדה-מכוננת לשם ארגונה ומיסודה הפורמלי של הקהילה, כדי שזו תוכל להתערות בעולם-היהודי. שהרי בלי ארגון לא ניתן היה לעשות זאת. היינו כששה שהקימונו את הקהילה: אנטוניו מוראון, ז'וליו הנריקש, רפאל מוראון, אנטוניו לואיס ואני-עצמי..." הערתי לו כי עפ"י מניינו חסר לו לפחות אדם אחד, אך בלהט ספור-המעשה לא התפנה להשלים את החסר. "הוועדה הגיעה להחלטה שיש לכונן קהילה-מאורגנת, ואכן נרשמנו כעמותה."

מי עזר בכך? הקשיתי. "אנשים מן-החוץ עזרו לנו: ד"ר ז'ואן גררה (שופט ממוצא-האנוסים של טראס-אוש-מונטש, החי בליסבון), וגם שלמה פריירה (פרופ. אמריקאי לכלכלה, מזרע-האנוסים, החי בסאן-דייגו, קליפורניה); וכן קהילת-ליסבון בראשותו של ד"ר יהושע רוחַ. האמת היא שהם עזרו לנו בכך בעבר, ואילו כיום רק ז'ואן גררה מתמיד בכך, בעוד הקשר עם שלמה פריירה התפוגג." שגרירות-ישראל גם היא נמנתה בעבר על מושיטי-הסיוע, ובמיוחד השגרירה דאז, גב. קולט אביטל, ”שיצרה עבורנו את הקשר עם הסוכנות ובעיקר עם מר יצחק מאיר. באמצעות קולט אביטל נוצר גם הקשר עם הראשון-לציון והרבנות-הראשית בישראל. והיה זה הפרופ. פריירה שהלך לשוחח אישית עם הראשון-לציון דאז, הרב מרדכי אליהו. הבעיה שעמדה על הפרק היתה הצורך בהכרה ביהדותם-מלכתחילה של אנוסי-בלמונטה, ומכך משתמע כי אין לחייב אותם בגיור-מלא בפועל. ובאמת, ההליך שננקט לבסוף היה הגיור-המקל, המכונה דוקא הגיור-לחומרא, כיוון שכך סוכם על דעתו של הרב מרדכי אליהו.[16] אבל, היוזמה לכל המהלך הזה נבעה בכל-זאת מתוך הקהילה עצמה!" ואליאס מסכים אתי שיש לחזור ולהדגיש נקודה זו.

לשאלתי אם גם ראש-העיריה עזר בכך, נעניתי: "לא. לעיריה לא היה ולא-כלום בנושא זה. הכל התרחש בקרב היהודים בלבד. העזרה נתבקשה אך ורק מיהודים, לא מן הגויים." בכל-זאת, המאמץ המשותף של ראש-העיריה דאז ונשיא-הקהילה דאז, הפך את שני הזוגות לידידים-אישיים בלב ונפש, ודפוסי הבילוי-הביתיים המשותפים להם קבועים למדי. מידי פעם הואילו לצרף גם אותי אל ארוחות-הערב המשובצות בשיחות על נושאים מגוונים שקיימו בצוותא בבתיהם.

נונש, בתו ואני בבית הזוג-גארסיה
[הלא הם מחברת-הספר על אנוסי-בלמונטה
וראש-העיריה לשעבר],
אביב 1997

ומה חשבו זקני-הקהילה על השיבה לחיק-היהדות-הנורמטיבית? בתשובתו מפרט אליאס כי בסוף שנות-השמונים הגיע פרופ. פריירה ל"בית-העם" בבלמונטה, בו התקיים מפגש עם כל הקהילה. עד אז הפולחנים היו ביתיים [וכזכור: בעל-פה בפורטוגלית, וקוימו רק ע"י נשים], ואילו במפגש זה הביעו זקני-הקהילה עצמם משאלה להיות ככל-היהודים. אשר על-כן נחוץ היה להם, לדעתם, בית-כנסת וגם בית-עלמין יהודי.[17] למימוש צרכים אלה נזקקה הקהילה למשאבים מחד, ולהכרה בה מאידך. נדרש עמל רב כתוצאה מכך, ואכן "עבדנו קשה לצורך זה: להקים בית קשה מאד, להכנס לבית שכבר הוקם קל יותר!".

לאחר המפגש ב"בית-העם" היתה תקופת-הסתגלות, בה אחד הפעילים פרש, ולאחר מכן נכנס הענין להילוך-גבוה. זה קרה במהלך הקדנציה של אליאס נונש כנשיא-הקהילה. "כמובן שלא היה לי אז כל נסיון, לבד משרות בן-חודש בלבד כמזכיר-הקהילה. נסיוני נרכש תוך כדי הפעילות." כנשיא שרת בין 1988-1995, שאז התחלף בתפקיד עם ז'ואן דיוגו, ממייסדי-הקהילה גם הוא.[18]

יש הגורסים שלולא הנהגתו של אליאס נונש, קהילה זו לא היתה מצליחה להתגבש, ועד היום לא ניתן היה להקים בה את בית-הכנסת. כך גורס מר ש. אזולאי, מי שתחילה עזר לסוכנות-היהודית במימון הפעלת בית-הכנסת-הזמני ממקורותיו-האישיים, ובהמשך מימן במלואה את בניית-בית-הכנסת-החדש בבלמונטה.[19] וביום-הכפורים ב-1997 מצא להתבטא בנוכחותם של נונש ואורחים-זרים, כי אמנם המימון היה שלו, אך העבודה הרבה הושקעה בעיקר ע"י... נונש.

וכך התרחשה השיבה אל חיק היהדות-הנורמטיבית: תחילה הוקמה העמותה, ובעקבותיה הקהילה-הרשמית. והיה הכרח להתייחס להיבט של חיים-דתיים יהודיים מקובלים. "צריך היה לעצב את חיי-הדת (=של היהודית-הנורמטיבית, הנרכשת, החדשה להם): היתה פניה לקבל מברזיל ספרי-תפילה, ואכן קבלנו תרומה של סדורים וחומשים (המכילים גם כיתוב-עברי באותיות לטיניות וכן תרגום הטקסט העברי לפורטוגלית). כך התוודענו גם לבטאון "חדשות-חב"ד" ששלחו לנו מסאן-פאולו. אנשים רבים עזרו לנו תמיד ואל לנו לשכוח זאת! ללא-עזרה לא ניתן היה להכניס שינויים... ולאחר שנמצאו לנו הספרים, החילונו להתפלל ממש כמו בבית-כנסת רגיל, למעט העובדה שלא נשאנו את התפילה בעברית, אלא בפורטוגלית. צריך היה ליצור אווירה וסביבה של בבית-כנסת, ולהבין כיצד הוא מתפקד."

וממשיך אליאס לספר: "כדי לקבל הכרה כיהודים היה עלינו לערוך ברית-מילה." ד"ר יהושע רוח, נשיא קהילת-ליסבון, רופא ומוהל במקצועו, התגייס לבצע את המילה בהתנדבות, וראה בכך קיום-מצווה גדולה שנתגלגלה לידיו. ויש להדגיש זאת! התשלום ששולש לידיו ע"י הנימולים היה סמלי בלבד (הם שילמו רק כשבעת-אלפים אסקודוס לאיש לכיסוי ההוצאות על החומרים-הרפואיים. ואילו ההוצאה האמיתית היתה עשויה להסתכם בעשרת-מונים יותר, כשבעים-אלף אסקודוס ומעלה). לא רק את עבודתו עשה ד"ר רוח בהתנדבות, הוא גם ויתר על האש"ל, ומימן מכיסו את שכרה והוצאותיה של האחות שנלוותה אליו. וזוהי האמת!" טקסי-המילה בוצעו בשני מועדים שונים סביב 1900, קבוצה שלישית נימולה מאוחר יותר, משהגיעו הרבנים-מישראל.

לאחר-מכן "עם העלמם של כמה דברים שאין בדעתי להעלות הפעם, כשהאווירה כבר היתה יהודית דייה, ובכך נכלל גם בית-כנסת פעיל, נערך כנס בליסבון. נכחו בו מר יצחק נבון שר החינוך-והתרבות דאז מישראל, השגרירה קולט אביטל, וכן מר יצחק מאיר מהסוכנות היהודית. במעמד זה בקשנו שיעזרו לנו להשיג ולתקצב רב, כדי שנהיה ככל-היהודים. וכך הגיע אלינו בראשית שנות התשעים הרב יוסף סבג, רבנו הראשון."

באותן שנים נערכו בבלמונטה גם תערוכות שונות, בחסות השגרירה. אבל מאז ועד היום לא נעשה דבר מטעם השגרירות. אמנם יש והם מקבלים עזרה מהשגרירות בכל האמור ליוזמות מישראל, כמו התערוכה של "ילדים מציירים את ירושלים" שהתקיימה גם בבלמונטה. אבל אין בהן יוזמות שמקורן בבלמונטה, והשגרירות אינה מתערבת בשאלות-מקומיות. ואילו העיריה מצידה תמיד היתה נכונה לעזור, למשל בארוח אישיות-יהודית כזו או אחרת, מישראל או מן-התפוצות.

הזוג נונש בטיול עם חברים
בטראנקוזו, 1998

אשר לחייו האישיים, ב-1991 "בי"ג לחודש אב" כפי שמצא להדגיש, נשא אליאס את רקל הנריקש, מצעירות-הקהילה, הדומה לו באופייה-היזמי ובנכונותה לקשרים עם זרים (תכונות המבדילות זוג זה מן הרוב סביבם). היו אלו נשואין-מאהבה, ולגמרי לא בדרך של ההשתדכות-המסורתית. נישואיהם כבר לא כללו את הטקס-המסורתי שמנהלת רבנית-מאראנית, אם-כי אליאס הקפיד לקיים את מנהג-הצום (עם חברים שחלקו אתו את הצום) עד לחופתו. וזאת לדעת: טקס-הנישואין הראשון שנערך עפ"י ההלכה בבלמונטה מאז 1497 - היה זה של אחי-אליאס! לדבריו "אם אני יהודי, שומה עלי לקיים את הנוהגים-היהודיים. הרי קודם לכן הנישואין היו כפולים, תחילה בבית ואחרי-כן בכנסיה. ואולם הסיבות שהביאו לכך כבר אינן קיימות כיום."

בעוד שבקרב יתר הזוגות-הצעירים בבלמונטה שומרת האשה עדין על שמות משפחת-מוצאה, לפי הנוהג האיברי, הזוג נונש נוהג כביהדות-הנורמטיבית בכללה, ורקל נקראית רקל נונש. לפני-נשואיו הזוג ביקר בארץ למשך כחודש. בתם הבכורה ליליאנה-רות (לילי בקצור) כבת חמש, ובנם דוד כבן שנה וחצי (בזמן הראיון ב-1997). שניהם נולדו כבר כיהודים. לילי אמורה להופיע לדעתו בספר-הקהילה בבלמונטה,[20] אך בנו רשום בליסבון, מסיבות פנים-קהילתיות.

מיקום המזוזה/הצלב
בבית-מאראני בטרנקוזו 1998

לשאלותי הספציפיות כיצד הוא מגדיר עצמו, אליאס משיב כי הוא רואה עצמו, בסדר לא-מחייב, כפורטוגלי, יהודי, מאראני, דתי-למדי (זהירותו בהגדרת-עצמו כדתי נובעת לדבריו ממפגשו עם חרדים), ישראלי, ובודאי כציוני, כי עם הציונות הוא בהחלט מזדהה! הם ישתדלו להקנות השכלה נאותה לילדיהם, אומר אליאס, ובהתבגרם - אם יאותו לעלות לארץ - תתגשם בכך משאלת בני-הזוג לחיות עמם בישראל. [21]

לדעתו המאראניות "תעלם ותשכח, אין לה עתיד! עם זאת יש דברים שאסור לשכוח אותם. ועד היום לא נעשה הרבה כדי לשמר ולתעד את כל המנהגים המסורתיים, וחבל. יש ביניהם פולחנים יפיפיים הראויים לשימור, כמו אפיית-המצות הביתיות, שאמנם יש להכינן לפי-ההלכה."[22] אשר לעתיד הקהילה, "אם לא תימצא מנהיגות-רוחנית בעלת תכונות הולמות, אין עתיד לקהילה!" ואת רשאית לצטט את דברי בפני מר אברהם בורג (ראש הסוכנות-היהודית אז), ו/או בפני כל מי שתמצאי לנחוץ. מתבקש כאן רב שיהיה ידיד-הקהילה, בעל אישיות-הולמת, עם הרבה סבלנות והבנה-פסיכולוגית-דקה. שאם לא-כן, פנינו אל התהום!" חבל לי לסיים את הדברים בנבואת-זעם, אך כאן באמת הסתיים הראיון.

פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com

[1]

ע"ס הכרויות-קודמות וראיונות-מוקלטים שנערכו בסתיו 1997.

[2]

דוגמת זו שמתאר אינסיו שטיינהרדט באתר זה, ושאנו תקווה כי עם הזמן יתפנה להוסיף לנו תאור של עוד 1-2 ממכרותיו בבלמונטה. כן ניתן למצוא תאורים דומים אצל נחום סלושץ' (תרצ"ב=1932, האנוסים בפורטוגל א-ב, דביר, ת"א), או בנימין מינץ (1932), מסע בעקבות האנוסים תרצ"ב-תרצ"ג=1931-1932, "מסורת ישראל", ירושלים, מתורגם מאידיש, כנראה ב-1999).

[3]

יש לציין שבשונה מהמקובל, במשפחה זו "מדללים את השמות", ואין מכבירים בשמות-משפחה או בשמות-פרטיים, כמקובל בקרב בני-האנוסים (וזולתם הפורטוגליים ג"כ), המוסיפים את שמות-המשפחה של סביהם וסבותיהם על אלו שלהם ושל הוריהם. הנה כך מציגה עצמה בפני ילדה בת חמש במדרגות בית-הכנסת : "מה שמך? אני קטיה-מאריסה הנריקש-נונש...".

[4]

מאז הראיון נולד להם עוד בן.

[5]

מצוי בידי מזמן תצלום של אילן-יוחסין של המאראנים בבלמונטה, שעומקו כ-150 שנה. תחילה מגילת האילן היתה מצויה בידי פקיד-רשות שפרש, ואני ראיתיו במו-עיני ב-1995, בידי הרב שלמה סבג, לאחר ששאל אותו מן הפקיד. אל מסמך זה מתייחסים גם בספרות, ר' בספרה של מריה-אנטונייטה גארסיה (1993). יש הטוענים שחוקרים מפורטו העלוהו על הכתב, ובכל מקרה ברור שאינו עתיק.

[6]

ואכן בעיני ראיתי עדויות המחזקות את דברי ז'ואן דיוגו: במיוחד בהעדר רבנים-קבועים, יותר מאראנים מגיעים לבית-הכנסת, כולל מי שכלל לא התגיירו וגם אינם שוקלים גיור בינתים, לרבות מאראנים מחוץ-לבלמונטה, ואף ממרחק רב. בבלמונטה הכרתי נכדת-מאראנים המתגוררת דרך-קבע בליסבון שאמה נוצריה. היא גורסת שלו חיתה בבלמונטה, היתה מוותרת על האתאיזם שהיא מקיימת בליסבון, לטובת שיבה אל חיק-היהדות. ואכן בכפור 1997 התייצבה במיוחד בבלמונטה בלווי בתה. באותו מועד עצמו הגיעה לבית-הכנסת, ובצום-מלא, גם מי שהוגדרה בספרות (ר' פרדריק ברנר, 1992) כזו הטוענת החלטית שבית-הכנסת זר לה ולמסורתה... ומשנפתח ארון-הקודש נשאה תפילה מן העזרה ונשקה מרחוק לספר-התורה, ממש כמו אחיותיה שהתגיירו, ולצורך ענין זה: ממש כמו אמי-שלי ז"ל, בבית-הכנסת-הספרדי שלה, ברח' אוסישקין שבירושלים...

[7]

בעבר נחוגו יום-הכפורים והפסח בתאריכים-מוסטים ביודעין, מפחד-האינקביזיציה, אך ורק עפ"י מולד-הירח של החודשים בלוח-הנוצרי. האנוסים שכחו במהלך-הדורות את עיבור-השנה וכו' הקיימים בלוח-העברי הנורמטיבי. כיום נחוג הכפור ביום הנכון עפ"י הלוח שלנו, גם ע"י המאראנים שלא-התגיירו, ללא הדחיה ביום אחד כבעבר. עם זאת, אפיית-המצות נעשית עדין בדחיה למוצאי ליל-הסדר ההלכתי, המקובל על כולנו.

[8]

האל הטוב שמע את תפילתו זו של ז'ואן ונענה לה, כי בסתיו 2004 בישר לי בשמחה ששני בניו "התאהבו" כדבריו, בשתי נערות מבנות-הקהילה.

[9]

בגין תפקידיה-הדתיים של האשה: סודות הדת-המאראנית עוברים בעיקרון לאורך הקו-הנשי בבלמונטה.

[10]

יש לזכור שילדותו התרחשה לאחר המפגש עם שמואל שווארץ ב-1917, ועל דבר חג-הסוכות יכלו לדעת ממנו. נושא זה מחייב ברור יסודי יותר מאשר בראיון זה.

[11]

בהזדמנות אחרת, אני משוחחת בנוכחותו עם בת-דודתו, האומרת לי: "בצעירותי, בימי-האינקביזיציה..." ואני מתקנת אותה: "לא! בימי הפאשיזם, חביבתי.! את לא חיית בימי האינקביזיציה!" והיא: "כן, כן, כמובן..." וממשיכה לתאר את ילדותה. ואין היא היחידה הנוהגת להחליף בבלמונטה בין שני מונחים/תקופות אלה.

[12]

ואכן כיום, כשדברים אלה מועברים לאתר-אינטרנט ב-2005, הוא פרח-שחיטה בישיבה בעיר-העתיקה בירושלים, במטרה לשרת עם סיום למודיו את קהילת-מוצאו בלמונטה.

[13]

ההלכה מתירה זאת בתנאים מסוימים. כך גם הובאו מספר נפטרים מחבר-העמים לקבר-ישראל בארץ, לרבות חיילים שטרם התגיירו. ש.מ.

[14]

המינוח בקטע זה הוא שלי. הרעיונות - של המרואיין. ש.מ.

[15]

ואכן בוצעה בחורף 1997/8. שמחתי לעזור לו עוד קודם לכן, כשבמסגרת שיקוליו צעדתי אתו לחנות-גדולה בעיר-שכנה כדי לבדוק מבצע-רכישה עליו שמע. משעקב אחרי שאלותי, שהביאו לפסילתי את הצעת-המבצע, נתן דעתו ולמד מה יש לבדוק בטרם קנית-המחשב. לימים הרביתי להתכתב אתו ועם אשתו באינטרנט, תוך דאגה לשלומם, או לשם בירור קושיות אודות בלמונטה.

[16]

בקורת על תאור-התהליך מפי גורמים שלא נכחו בהתהוותו ר' באתר.ברשימתי בשם: בעקבות רתולה וגו'.

[17]

וזאת למרות שאין ההלכה אוסרת קבורה מעורבת עם הגויים. ש.מ.

[18]

והוא הששי, שנשמט מן הרשימה של אליאס נונש קודם-לכן.

[19]

המגרש נתרם מעזבונה של אחת הרבניות-הוותיקות של בלמונטה, ואילו את התכנון והבניה מימן התורם.

[20]

בעיוני בספר-הקהילה לא נמצאו רישומים כלשהם לאחר גל-הגיור השני מ-1993. עם זאת, יתכן וקיים פנקס נוסף שלא הוצג בפני, ושם היא והאחרים רשומים. מאוחר יותר נולדה בבלמונטה ילדתם השלישית.

[21]

כיום, בשנת 2005, אין אליאס נונש חי עם משפחתו בבלמונטה, אך טרם עלה לישראל...

[22]

אני מזכירה לאליאס שהסרט של פרדריק ברנר אכן מתעד את הטקס הזה. מה גם שיש הבטחה ממאפיה בארץ לספק קמח שאושר ע"י הרבנות, אם תהיה פניה אליה מטעם הקהילה בבלמונטה, או אף מטעם המאראנים עצמם שעדין אופים בהתאם למסורת. כנראה שאין בכוחם לטפל בכך, והם מתמידים להשיג את הקמח-למצות בסביבה, כמקודם.