"רָתוּלֶה"
שרה מולכו
1997
(בעקבות תצפיות סוציולוגיות)
היאומן כי יסופר? אני מביטה בפליאה בחתול-הסיאמי האדמוני עם יפה-עינים, המתבונן בסקרנות ממרומי כס-מלכותו בתחבושת שעל עיני,
ומבחינה שתכלת עיניו משדרת שמחה-לאיד וחדוות-נצחון. זה
עתה חזרתי מבית-החולים, שם הלעיטו אותי בחומרי-הרגעה ובאנטיביוטיקה, תוך שתפרו לי
את המצח. ועכשיו, כשאני מנמנמת במיטתי, בין יושבת ובין מסובה על הכרים, האם זה
סיוט או הזיה? לא, אינני מדמדמת: פירוּסי שנוא-נפשי, החתול של בעלת-הבית
שלי, אכן העז למקם עצמו ברוב הדר... על בטני, כמו היה זה כסא-כבודו מאז ומתמיד.
כובד-משאו הרובץ עלי הוא זה שהעיר אותי זה עתה. "ואתא
שונרא!" אני מסננת ביני לביני בזעם. קמתי באחת והברחתי את החתול המתנשא, וגם
טרקתי את הדלת!
החתול הסיאמי קצר-הזנב,
פּירוּסי המפונק, על כסא רגיל, 1997
הזמן הוא אביב 1997, והמקום:
דירתי-השכורה אצל משפחה מיהודי-בלמונטה שבפורטוגל, מי
שהיו אנוסים לאורך כחמש-מאות שנה,[1]
וחזרו בראשית עשור זה אל חיק היהדות-ההלכתית. הלילה החלקתי אצלם באמבטיה, ומצחי
נחתך מעל הגבה. משחזרנו מבית-החולים בעיר הסמוכה, בקשוני בעלי-הבית להשאיר את דלתי
פתוחה, כדי שיוכלו לסעוד אותי. וכך פירוּסי המפונק, קצר-זנב מלידה, שבדרך-כלל
לא היתה לו דריסת-רגל בדל"ת אמותי,
הצליח לקיים אצלי מצוות ביקור-חולים מבלי שנתבקש: לשריטותיו על דלת-הכניסה מעולם
לא נעניתי, אלא אם-כן היה מלווה לפחות באחד מבעליו. למעשה פתחתי להם ולא לו (שוב
מבצבצת ההגדה בין-השיטין? הסיבה:) לרוב היה זה כשילדי-המשפחה באו אלי
לשעורי-עברית, ותוך קריאת-ההגדה במקור שיננו גם את ה"מה נשתנה" בלחן
העברי המקובל בישראל.
מאז התגיירו-לחומרא,
רצו בני-בלמונטה לחוג את הסדר כהלכתו, שלא עפ"י
המסורת-המאראנית[2].
הנה כי כן נתבקשתי להכין את הילדים ל"ליל-הסדר" ההלכתי במסגרת
שעורי-העברית. רק כך הצליח החתול-הפראי להסתנן אלי, עד שהפך במהרה למתמיד
שבתלמידי, שלא החמיץ ולו שעור אחד. לכן, לא הייתי מתפלאה
לו נבחר ע"י המשפחה לדקלם את "מה נשתנה" בליל-הסדר שקיימנו. או
בעצם, אילו החליט הוא עצמו על-כך, כדי לממש עוד אחת מגחמותיו משולחות-הרסן. למעשה,
פירוסי הוא הפרוע והמפונק שבכל דרי-הבית: יש
ולמורת-רוחם של בעליו הוא נוחת על ראשם, מתכרבל על כתפיהם, מטייל לו על השולחן בין
הצלחות בזמן-האוכל דוקא, או קורע את גרבי-הניילון
בהיטפלו לגבירות, ואלה רק מקצת ממעלליו... למעשה, כבר היה עליו להבין שאינני אוהבת
חתולים!
ליל-סדר ביתי כהלכתו ב-1997
כשפירוסי נעול בחדר אחר]
"איך אומרים gato בעברית?" שאלוני ילדי-המשפחה נוכח התמדתו של פירוסי בשעורי-העברית. "חתול" עניתי להם. "רתול" ניסו לשנן אחרי, משרבטים אמנם את האות-העברית
חי"ת במחברותיהם, אך ללא יכולת לבטא אותה כראוי, הם מסתפקים בהיגויה
כרי"ש-צרפתית בלבד. לכן, בפזמון ה"חד-גדיא"
או בהכנות הקונקרטיות לסעודה, גם ה"שוחט" הופך בפיהם
ל"שורֵט", וחג-האורים ל"רנוכה",
ולפיכך יברכו זה את זה ב-Feliz-Ranuka. למשמע השם "חתול"
העיר אחד הילדים, כי מוזר לו שהעברית בחרה דוקא במלה
הפורטוגלית "עכבר" (=rato) כדי לכנות כך את אויבו בנפש,
הרתול. ומה רבתה השמחה בשעור
זה! אשר על כן מיד הוסב שמו של פירוסי ל"רתולֶה". תוספת הסגול+ה"א
בסופו של ה"רתול" המקורי נובעת מכך
שהפורטוגלים נוטים מידי-פעם לבטא את השווא-נח העברי שבסוף-המלה, כשווא-נע דוקא, כמעט כסגול. וכך החתול בפי-הפורטוגלים הינו רתולֶה, הילדה יהודיתה. הצום כיפורה, העיר תל-אביבה (=דכתיב: Telavive), והרב קוקֶה גם (מי יתן ויסלח להם המר"ן קוק
זצוק"ל).
ברכת חג-חנוכה שמח במכתב מבלמונטה
מאוחר יותר, לקראת סוף-שהותי, רבה היתה תדהמתו של הוטרינאר, משהעלה
את פרטיו-האישיים של הפציינט החדש על כרטסת. היה זה כשהחיה הדואבת הובאה אליו,
מחותלת במגבת-אישית, ע"י המשפחה בהרכבה המלא: הורים על ילדיהם. משנשאלו לשמו,
ענתה כל המשפחה במקהלה: "רתולה". מנסיונו ידע הוטרינר ששמות
בעלי-חיים רבי-חשיבות הם באזורים-הכפריים של פורטוגל. ובכל-זאת הודה בפניהם, שעה
שרשם Ratule בראש הכרטסת (מעל לגיל/ מין/ הסטוריה-רפואית
וכו'), כי שם מוזר כזה לא שמע מימיו... הבדיקה העלתה שהנ"ל סבל מכאב-שינים
בגין מורסה עצומה, שטופלה בהרדמה בו במקום. האם זו הסיבה לתוקפנות שמצא לבטא כלפי
לאחרונה? בגמר-הטפול, שבה המשפחה וחיתלה את רתולה
המורדם-למחצה באותה המגבת, המעוטרת בכחצי-תריסר
חתולי-אינקה צבעוניים, שבשעת-רצון חד-פעמית כלפיו הואלתי לרקום עבורו, לפי
חוברת-רקימה מקסיקאית. עיניך הרואות, רתולה, לא לעולם
חוסן!
כיוון שבתחילת בקורי זה רותקתי למיטה
בגין פציעתי, כמה מיהודי-בלמונטה מצאו לקיים מצוות
ביקור-חולים אצלי. יש ושוחחנו ביחד בעניני-דיומא, ויש ורקמתי עם נשות-בלמונטה,
דבר שאנו נוהגות לעשות מידי-פעם בצוותא, בעוד הגברים משקיפים בנו מהצד בהנאה. מנהג
הוא בבלמונטה שהנשים מתיישבות בבית-פנימה, או על
מפתן-דלתן, או על-שפת הבאר הסמוכה, תוך רקימה וסריגה בחברותא. וכשמלאכות אלה
מתרחשות מחוץ לבית, היהודיות חוברות אפילו...ל"גוֹיוֹס",[3] לרבות לצועניות; שהרי כולן שכנות מילדות, הלכו
לאותו בית-ספר בעבר, וכיום דוכניהן ביריד ממש סמוכים זה לזה. אהבתי לשהות בחברתן
אז, וללמוד מהן תכים מסורתיים, או ללמד אותן תכי-רקימה חדשים... משנסתיים
ביקור-החולים אצלי, והמבקרים פרשו לענייניהם, לא נותר לי אלא לעלעל בספרים
פורטוגליים ועבריים, או לחלופין - לצפות בטלביזיה.
|
|
|
הרוקמות והסורגות ליד הבאר, או בפתח ביתן
במאמר מוסגר בטרם אשוב לרצף ספורי, ומאחר שרָתוּלֶה במפורש אינו החתול היחיד שהעסיק
אותי בגיחתי זו לבלמונטה, כפי שיתברר להלן, אומר: עכשיו
ברור לי כי לו כתבתי ספר על שהותי במחיצת יהודי-בלמונטה,
ראוי היה לכנותו בשם: -
חתולי-בלמונטה, המלכה ביאטריס
ז"ל והסוכנות היהודית
משום שבכוחו של כותר זה לבטא את
חיי-היומיום שלי בבלמונטה שבפורטוגל, טוב יותר מאשר
מינוחים-מקצועיים הנובעים מתאוריה-חברתית או הסטורית כזו או אחרת, עכשווית ככל שתהיה. וזאת, למרות שבידי מימצאים-חדשניים משמעותיים מבחינה מדעית, העשויים להצדיק
כותרים-תחליפיים. לדוגמה:
- סוגיית הדרת-הזולת (=(exclusion בקרב מאראנים,
יהודים ונוצרים בבלמוטה
העכשווית;
או משהו בסגנון:
- מה בין נוצרים-חדשים
ליהודים-החדשים בבלמונטה?
ואולי משהו כללי כגון:
- החוויה המאראנית
בימינו. (כותר שהציע לי חברי ללימודים, פרופ. שלמה דשן)
לית מאן דפליג
שעדיף לנסח כותרים בלועזית, אם לשם הדיוק-המדעי, או למען הרושם-הטוב, כמו:
Innovative versus Non-Innovative
Processes within the New Jewish Community of Belmonte.[4]
ובכל-זאת, סובייקטיבית, השם: חתולי-בלמונטה וגו' הוא המשקף נכונה את האמת שלי.
והנה, בחזרה לרצף הקודם: באחד מאותם
לילות-הצפיה, ראיתי בערוץ-התרבות הפורטוגלי (ערוץ 2
אצלם) תכנית על ההסטוריה של אתרים שונים בפורטוגל.
בחביבותו האופיינית, ד"ר ה.ז'. סאראייבה (=Saraiva), ההסטוריון
מגיש-התכנית, תאר גם הפעם פינת-חמד: את מקום-קבורתה של המלכה ביאטריס
ז"ל. ביאטריס דנן, בת המאה ה-13, היתה רעייתו של המלך דון-אפונסו
השלישי (Afonso III=),
וכן בתו הבלתי-חוקית של מלך-ספרד, אלפונסו-החכם (=Alfonso X el Sabio). תחת חסותו של אביה, ובאווירה-הסובלנית ששררה
בחצרו, התכנסו פילוסופים ומשוררים בני שלוש-הדתות בספרד, כולל משכילים-יהודיים, וכולם
היפרו זה את הגיגיו של זה. במותה, הובאה ביאטריס ז"ל לקבורה באתרי-הנוף שנפרסו לעין
מצלמת-הטלביזיה, וזאת לאחר שהקימה צאצאים, ובהם אחדים שעלו לאורך הדורות
לכס-השלטון בפורטוגל. וכה אמר השדרן-המלומד: שנים רבות לאחר מותה, משעלתה על הפרק
שאלת "טוהר-הדם", (=מושג שספרד "תרמה" לפורטוגל ולכלל העולם,
במאות ה-15-16), עלה החשד שאולי, חס-וחלילה! בדמה של ביאטריס
המנוחה זורם גם מדמם של יהודים כגון באֵי חצרו-הנאורה של אביה. שהרי אז, גם
צאצאיה-המלכותיים אחריה, אבוי! אינם טהורי-דם, ויש לברר זאת מיד: הניתן להסיר
מעליהם את הכתם הזה?
ואני נתתי את דעתי לכך שמגיש-התכנית
השים עצמו כבן-דורם של חסידי טוהר-הדם ושותף לחרדתם, והשאלה הבוערת כמו שוב עומדת
על הפרק בראשית אפריל 1997, הוא זמן-השידור, כשפורטוגל כבר אינה ממלכה, והיא
מונהגת ע"י נשיא יעיל ואהוב שמוצאו... מאם-יהודיה דוקא!
ומה עושים כדי לברר את מוצאה של מלכה שהלכה לעולמה לפני שנים הרבה? מוציאים את
השלד מקברו לצורך בדיקתו! אמרו ועשו: והבדיקה הוכיחה, השבח לאל, שלא דבק במלכה
ז"ל, שנולדה מחוץ-לנשואין, ולו רבב-יהודי! צאצאיה
המלכים-הפורטוגלים אכן זכים וטהורי-דם!
אבל, כיצד הצליחו להוכיח זאת במאות
שקדמו לבדיקות-הד.נ.א.? פשוט מאד: לפי חסרון חוליות-הזנב, הקיימות בהכרח
בשלדים-היהודיים, כמובן! שהרי ידוע לכל[5]
כי ליהודים זנב-חתולי מובהק. לו היתה ביאטריס יהודיה, מסיח ד"ר סאראייבה
בקולו המשכנע, ברוחם של הדוגלים בטוהר-הדם, היו מוצאים חוליות-זנב בשלד הקבור. ולא
היא! נדמה שכל צופי-הטלביזיה נשמו לרווחה ביחד עם השדרן-המשכיל באביב 1997, למעט
ישראלית נבוכה אחת במיטתה אשר בבלמונטה, שתהתה אם אין
עליה להתייחס מעכשיו באורח אחר אל רתולה, גם אם נולד
קצר-זנב וחסר אי-אלו חוליות, ר"ל! לרוע-מזלו של הסיאמי אין סיכוי לשינוי
היחס. לו היה כלב, היה על מה לדבר!
ולמרבה צערם ולמורת-רוחם של הדוגלים
בכל-הזמנים בטוהר-הדם: כיום כבעבר עלו לשלטון בפורטוגל גם מצאצאי-היהודים. היתה בעבר אהובה-מלכותית מנוחה, אינס
שמה, שהוצאה מקברה לצורך נישואין-רשמיים של המלך עם גופתה הנמקה, כיוון שהלה חפץ
לכלול את הבנים הבלתי-חוקיים שילדה לו בקרב הזכאים לרשת את כסאו
אחריו. ושמועה אומרת שהפילגש, מגבירות-החצר שליוו בשעתו את כלתו-הרשמית, היתה יהודייה! אבל, גם אם נתעלם מאותה אינס
הידועה-בצבור, שקודשה בברית-הנשואין ע"י הכנסיה רק לאחר מותה, היתה אהובה
נוספת, שגם שמה בישראל היה אינס, ושעפ"י המסורת היתה בתו של היהודי-"המזוקן" מנדו,
או מנדס או מננדס (Mendo/Mendes/Menendes), מגוארדה הסמוכה לבלמונטה (כ-25 ק"מ צפונה לה), ואחת האמהות של שושלת
בית-ברגאנצה ושל כמה בתי-מלוכה אירופיים.[6]
בארץ שעדין רבים בה מעוטי-ההשכלה,
ובו-זמנית: מערכת-הערכים ודפוסי-הלשון הכלליים שבשימושם מכילים הקשרים-דתיים
המוקיעים את היהודים, נראה היה לי שמגיש-התכנית צריך היה להזהר
קצת יותר, ולהדגיש במיוחד כי לנושא טוהר-הדם יוחסה חשיבות בשעתו, אך ורק
בעבר-הרחוק של פורטוגל, לא כיום! אך הוא לא עשה זאת, מן הסתם כדי להמחיש
למאזיניו את רוח-התקופה שחלפה מן העולם.
ואולי מרמז הדבר ששרידיה של רוח זו
עשויים לקנן בלבבות עדין, לפחות בקרב שכבות חסוכות-השכלה?
שכן, עד היום מתהלכים בקרב האוכלוסיה-הכפרית סיפורים על
האנטומיה, החזות, המנהגים או הביטויים-הלשוניים של היהודים, לרבות צאצאיהם-המאראנים אחריהם, שבגינם ניתן לזהותם ולהתבדל מהם. כזאת שמעתי
מאחד המורים בתיכון של בלמונטה, שעה שהתנדב ללוותני
לפגישה עם דוד קאנלו,
חבר-ההנהלה במוסד, שכתב אודות המאראנים בעיירתו.[7] המורה-המלווה תייג את המאראנים
בבלמונטה עפ"י ההיגוי של האות-שי"ן, השרקני
מדי אצלם לדעתו. כן ציין בפני בהכללה, שרק נשות-המאראנים
הן בריאות-הבשר בעיירה. סטראוטיפ בדיוק כזה, אמנם בלתי-קיים
בפועל, תעד עוד לפני פרדריק ברנר בסרטו, שהוסרט במקום
בין 1988-1990. סימני-הזהוי הללו ונוספים שהועלו בסרט
אכן ניתנו באנוסי-בלמונטה, כפי שהעידו בפניו ובפני
שכניהם-הנוצרים (=הלוא הם ה"גיס",
בפי צאצאי-האנוסים).
כזאת סופר לי בסתיו 1999 גם מפי נוסעי-אוטובוס-מאסף
אל טראס-אוש-מונטש, מחוז הידוע כמשכנם של רבים מצאצאי-היהודים. הנוסעים,
שנשרו בכל אחת מהתחנות אל בתיהם, נתנו במאראנים סימני-זהוי. אך דא עקא, שבכל כפר או
עיירה שהאוטובוס חצה, המאפיין לפיו תוייגו היהודים היה
שונה: פעם היו קמצנים, ופעם בעלי מנהגי-אכילה מוזרים; יש והיו שחומים מדי, ויש
שעשירים מדי; כאן התבדלו מהזולת במקצועותיהם, ושם בחזות-פניהם, וכיו"ב. על
נוסעי-האוטובוס נמנה גם מנהל-מוזיאון פורטוגלי מקומי, בעל תואר-שלישי מאוניברסיטת-סלמנקה, שהכיר את כל התיוגים הללו, והוא שפרטם בפני, כשהוא
נתמך ע"י בני-הכפרים עצמם שירדו בכל אחת מהתחנות-הכפריות.
אבל, לא זאת ראו עיני במחיצת
יהודי-בלמונטה: יש בהם בהירים וכהים, שמנים ורזים,
כעורים ויפיפיים, גבוהים ונמוכים, חכמים ותמים, עדיני-נפש וגסי-רוח, בקיצור: בליל,
ואפילו תערובת-גזעים! אמנם הם ניסו כמיטב יכולתם להמנע
מכך, ולקיים כעדיפות ראשונה נשואים אנדוגמיים
בלבד. אך במציאות יש סימוכין לערוב-הגזעים בקרבם. דפוסי-האכסוגמיה
(=נשואי-התערובת), ככל שהם קיימים, הינם חד-קוויים, ומותרים בקו-האם בלבד:
מקובל עליהם שבמקרים של נשואי-תערובת, הבעלים-הנוצריים רשאים להצטרף אל אמונת
נשותיהם-המאראניות. מנגד, מלכתחילה נחסמת הדרך להצטרפות
הנשים-הנוצריות לאמונת בעליהן-המאראניים. הכיצד? כידוע,
בתוקף הנסיבות הפכו הנשים למעבירות-המורשת הבלעדיות, כמו גם למנהיגות-הדתיות, כמעט
"רבניות". והכלל שנקטו האמהות הוא,
שאין להעביר (בעל-פה, כדרכן) את המסורת-המאראנית
לנשים-זרות, אלא לבנותיהן בלבד (ורק במקרים של יתמות במשפחה לימדו גם את
אחייניותיהן). מעולם לא צרפו מתלמדות-זרות שאינן שארות-בשר. מכאן, שאשה שאינה מאראנית, לרבות
אשת-הבן, הוקאה אל מחוץ לקבוצתן.
הנה כך קיימו הנשים במפורש את ההלכה:
הרצף של אמהות-יהודיות נשמר בקפדנות ע"י הדרה ((exclusion של כלות-נוכריות. נראה שזוהי הסיבה לכך שהתקשתי למצוא במאראנים סימני-היכר
חיצוניים כלשהם: נשואי-תערובת אמנם התרחשו, אם-כי נסבלו
אך ורק כשהבנות נישאו לנוכרים. ואילו הנשים/הכלות הנוכריות, וצאצאיהן אחריהן,
הוצאו מכלל קבוצת המשפחות-המאראניות, ונפלטו כבר בדור
הראשון אל החברה-הנוצרית הסובבת. כך לא היה בכוחה של האם-הנוכריה, שהודרה מהחברה המאראנית, להעביר
לדורות הבאים אחריה את המסורת. יש להדגיש, שבעבר הנשים-הנוכריות היו קתוליות בלבד,
אבל כיום הן עשויות להיות גם אחרות (בפטיסטים ועדי-ה', ניסו לעשות נפשות
בסביבה-כפרית זו גם במהלך תצפיותי, אם-כי אני לא ניתקלתי בהם אישית), ואפילו... יהודיות-הלכתיות, שהודרו גם הן מביצוע הפולחנים המאראניים!
ככל הפורטוגלים, גם יהודי-בלמונטה מחבבים חיות-מחמד ופרחי-נוי, ורובם מטפחים בחצרותיהם
ובבתיהם גם מאלה וגם מאלה. הם ישתלו פרחים בכל מירווח
אפשרי, בין ערוגות-הירק, או לצידן, למשל. כך אפשר למצוא שושנים מרהיבות ליד
חבלי-הכביסה, בחצר-האחורית הסמויה מעין זר. עציצים מוצבים על כל-מדרגה, בבית
ובחצר, גם אם הדבר מחבל ממש בשמוש בגרם-המעלות, וגם אם
שוכחים חו"ח להשקות אותם מידי-פעם. מכאן שאין זה
הרצון להרשים את הזולת, אלא צורך-אסתיטי-אישי.
השושנה ההדורה בחצר הסגורה
מתחת לחבלי-הכביסה
וכך גם לענין
חיות-המחמד: בבתים צמודי-קרקע אמנם יש הגיון-אינסטרומנטלי
בהחזקת כלבים וחתולים, לצורך הרחקת זרים ומכרסמים. אך מאחר שבעלי-חיים אלה זוכים
לאהבה ופינוקים לא פחות מבני-המשפחה, טיפוחם עונה, כנראה, על צרכים עמוקים יותר של
בעליהם. לא ייפלא שבגין חית-מחמד אחת הוצרך פעם רב-הקהילה הצעיר לשלוח פאקס אל רבותיו שלו בישיבה בירושלים, לשם ברור-הלכתי. היה זה
באביב 1996, לאחר שהדריך את באי-בית-הכנסת בהלכות-הפסח. בסוף הרצאתו הפטיר הרב:
"למי יש שאלות?" הקושיה שהציבה בפניו מתגיירת-חדשה שישבה בעזרה לידי,
מכובדת ואדוקה במיוחד, היתה: "א רבינ!", כך המאראנית-לשעבר:
"יש לי במרפסת כנרית בכלוב. מה תאכל הכנרית שלי בפסח? האם מותר לה לאכול חמץ,
כהרגלה?"
כידוע
וכמתועד בסרטו הנ"ל של ברנר, בהיותן מאראניות, אפו נשות-בלמונטה מצות
והפרישו חלה,[8] כל זאת לפי הלוח-המאראני,
אותו ניסו לחשב בעצמן משאבד להן הלוח-העברי. החישוב נעשה ע"י
"תיקון" הלוח-הכללי לפי מולד-הירח.[9]
מסתבר שטקס אפית-המצות נערך דוקא במוצאי
ליל-הסדר, או "הסדרים", כפי שכינו אותם. הדחיה
ביום אחד או שנים, אל מוצאי יום-החג הראשון או השני לפי מניינן,[10]
נעשה בעבר ביודעין, מפחד-האינקביזיציה שבלשה אחריהם להוקיעם. וגם משזו
בוטלה-רשמית, הפחד והזהירות נותרו[11].
וזאת לדעת, שהכל, כולל מי שלא-התגיירו (לערך שליש מהם)
מאמצים עכשיו את הלוח-העברי המקובל, זה שאבד להם במהלך חמש-מאות שנות-המחבואים.
וכבר אין נשות-האנוסים מחשבות את מולד-הירח בעצמן: מי שלא התגיירו ועדין אופים
בסודי-סודות מצות-מסורתיות במוצאי ליל-הסדר עדין, יעשו זאת עכשיו לפי הלוח-העברי
המקובל על כולנו, אך בהסתר מנוצרים ויהודים-זרים כאחד.
עם זאת,
אפילו אלה מבין המאראנים שהתגיירו בראשית שנות-התשעים
(והם בין שלושה-רבעים לשני-שליש לערך מכלל אנוסי-בבלמונטה)
מודעים כיום לכך, שאין המצות הללו כשרות בעיני היהדות-ההלכתית. מסיבה זו בקשני אחד
המתגיירים-החדשים להביא מהארץ קמח לאפיית-מצות עבור אמו שלא התגיירה, כך שמצותיה-המאראניות תהיינה כשרות גם
בעיניו וגם לפי-ההלכה. ואכן, השנה, 1997, הבאתי אתי די-קמח ראוי לאפיית-מצותיהם של מי שנותרו מאראנים,
מתנת מאפיית-גאטניו שבבני-ברק. הקמח חולק אנונימית,
מבלי שמרבית מקבליו-המאראנים הוצרכו להזדהות בפני, בשתי
נקודות-הפצה דיסקרטיות שמאראנים מידידי נאותו לפתוח. עם זאת, הקושיה שהוצגה לרב-המקומי מוכיחה, כי
המתגיירים תהו האם גם על חיות-המחמד האהובות עליהם מוטלות אותן מצוות-פסח המחייבות
את היהודים-ההלכתיים, לשון אחר: האם הגיור חל גם עליהן... אכן אוהבי-חיות הם![12]
בבקורי זה בפורטוגל הבנתי כי בבלמונטה ובסביבתה אין קוראים לבעלי-חיים בשמות-אנוש, וזוהי
נורמה-מקומית כללית, החלה גם על הנוצרים וגם על היהודים. אחת החוקרות המקומיות של
אנוסי-בלמונטה, מעיירה סמוכה, טיפחה חתול וחתולה,
שנקראו בפשטות: Gato/Gata (=חתול/חתולה) בהתאם. ואילו
צאצאי-האנוסים התפלאו לשמוע ממני כי לכלב-הלבן שהיה לי בארץ, שכתם-לידה דמוי רטיה-שחורה התנוסס על אחת מעיניו, קראתי... "מוּשי".
בעוד שחברי בישראל צהלו משזיהו מיד את הדמיון למשה דיין, צאצאי-המאראנים שאלו: איך יכולתי לעולל זאת למצביא-הדגול!
לבעלי-החיים שלהם סדרת-שמות משל עצמם, שאין לערב בשמות בני-האנוש. רבה היתה תדהמתה של בעלת-הבית שלי כשסיפרתי לה על היות פירוּס,
הקרוב לשם הסיאמי שלה, מלך אפירוּס, כלומר: בן-אנוש.
ואולי אז גמלה ההחלטה בקרב המשפחה להסב את שם פירוסי לרתולה? בטחוני בקיומה של נורמת-ההפרדה בין שתי-סדרות השמות,
חיות-המחמד מחד ושמות-אנוש מאידך, נובע גם משרשרת הארועים
שאתאר להלן:
בסתיו 1996
בקשני ראש-העיר דאז לחבור אל מארחיה של משלחת עיתונאים-יהודיים, בעיקר מארה"ב
וקנדה, שבאה לבלמונטה בחסות משרד-התיירות של פורטוגל.
אנו המארחים, מקומיים כזרים, ענינו כמיטב יכולתנו לשאלות-האורחים באשר למוצאות את
אנוסי-בלמונטה. היה זה במהלך סעודת-הצהרים החגיגית
שלאחר סיורם ומפגשיהם בעיירה. היו כמה מהעתונאים שאכן
התעניינו בעובדות שסיפקנו להם. אך היו ביניהם כנראה גם צמאים ורעבים שנתנו עינם
בכוס ובצלחת, ולא התעניינו בפרטים. וכך מצינו במאמרו של אחד מביניהם,[13] דברים שהדמיון עלה בהם על איסוף-חומר בשטח.
בין השאר
הכפיל העתונאי דנן בעשרת-מונים את נתוני האוכלוסיה-הכללית לחוד (במקום כ-3000נ'
מקסימום לכלל העיירה, נקב במספר 35.000נ'), והמאראנית
לחוד (במקום כ-110-130 נפש ואולי קצת יותר מצאצאי-מאראנים
במקום, רשם במאמרו: 100 משפחות. מנגד, הנתונים המוצגים כאן על-ידי נאספו
תוך השוואתם זה לזה, ממקורות-רשמיים כלליים של העיריה,
מחוקרי-בלמונטה כקאנלו וברנר ועוד, מפי נשיאיה המתחלפים של הקהילה, וכן מעיון
ב"ספר-הקהילה" (המצוי בידי המשרתים בקודש בבלמונטה).
כמו-כן תאר העתונאי את תהליך-הגיור ומניעיו בשונה
מכפי שהתרחש במציאות, כשהוא מצטט-כביכול מידע זה מפי נשות-בלמונטה
עצמן. אלא שלמעשה, הציג שמית כמקומיות שתי-נשים שאינן ילידות-בלמונטה ואף אינן מאראניות
(האחת יהודיה-הלכתית מלידה, והשניה לא-מקומית
וספק-יהודיה). מסיבה זו מעולם לא הופקדו בידי אף לא אחת משתיהן סודות-המסורת המאראנית. מה גם שמהכרותי אותן, נראה
לי שהנשים לא היו מתארות את השתלשלות-ההתגיירות כפי שהעתונאי
הזר שם בפיהן. זאת ועוד, את המאראניות ילידות-בלמונטה עצמן לא ראיין כלל, גם משום שמחסום-השפה מנע ממנו
לדובב אותן, וגם מהיותן נשים דיסקרטיות ומופנמות מטבען, המורגלות להאלם-דום ולחשוד בזרים גם אם הם דוברי-פורטוגלית.
העתונאים סועדים בבלמונטה,
לאחר סיור בעיירה, סתיו 1996
עכשיו,
באביב 1997, הבאתי אתי לבלמונטה את המאמר באנגלית
והצגתי אותו בפני שתי קבוצות-מקומיות: החוקרים שאינם בני-הקהילה מחד, ומנגד: אותם
שלושת קוראי-האנגלית שבקרב מנהיגי-הקהילה. התגובות היו שונות בתכלית: בעוד החוקרים
(הנוצרים) נדרכו מיידית בגין העיוות בעובדות ובמספרים, שלושת בני קהילת-בלמונטה הזדעזעו קודם-כל ובעיקר מ...שמות-החתולים
שהופיעו בכתבה! משנתפסו לכך, בקושי יכלו לתת דעתם לעיון בנתונים-המסולפים, או בכל
נושא אחר בכתבה.
מה
לשמות-החתולים ולכתבה? מסתבר שהעתונאי הנכבד כלל
לא זכר שבגמר הסעודה בבלמונטה עלינו כולנו על
אוטובוס-התיירים, והדרמנו כ-20 ק"מ מבלמונטה
והלאה, לעיירת-נופש וסקי. שם פנינו אל ביתם-הבורגני והמרווח של זוג משכיל ממוצא-מאראני. לצורכי השיבה-ליהדות הסתפח הזוג אל קהילת-בלמונטה, שהוויתה כפרית ונידחת.
אלא שהזוג אינו מייצג את בלמונטה כלל, כיוון ששניהם
הינם ילידי-ליסבון וחניכיה, ובשונה מכלל יהודי-בלמונטה,
להם השכלה על-תיכונית רחבה, מקצועות-חופשיים, ואורח-חייהם גלוי וראוותני, כמתבקש
ממעמדם-החברתי. בצל-קורתם בעיירה זו אנו מטיילים בגן, ניבטים בהשתקפותנו בבריכת-השחיה, ואילו בפנים-הדירה אנו נתקלים בספריה-ענקית, הכוללת
מדור נכבד אודות ההסטוריה של המאראנים.
ובסלון הרחב והדו-מפלסי כולנו מתחככים בארבעת חתולי-המשפחה, הלא הם: גולדה
מאיר, שינדלר וגם בשביס-זינגר, ולצידם אחיהם
סוקס, שאותו השמיט משום-מה העתונאי ממאמרו,
למרות היותו אז נציגנו היחיד בבית-הלבן... כך הופיעו בכתובים בעתון-האנגלוסקסי
רק שמות-החתולים הנקראים ע"ש בני-אנוש, כאילו הווילה המפוארת
שבעיירת-הנופש המשמשת בית-גידולם מצויה כביכול בבלמונטה,
וכאילו מייצגים הם ובעליהם, ולו במשהו, את אורח-החיים ומדרשי-השמות הנוהגים בקרב
אנוסי-בלמונטה, הדלים והנחבאים אל הכלים בסביבתם-הכפרית
הנידחת למדי.
התייחסותם-החברתית
של שלושת בני-הקהילה היהודיים בדרך-כלל לוקלית, מכוונת אל קהילתם-הם, ואין הם
מצויים ביותר בהוויות העולם-החיצון להם. כל אחד מהם בתורו מעיין אמנם במאמר
באנגלית הפרוס לפניו, אך נזקק ל"פירוש רש"י" באשר לשמות-החתולים,
שמכריהם הדרומיים העניקו לחיות-המחמד שבביתם. לכן עלי לשטוח בפניהם את
מדרש-שמות-החתולים: גולדה ז"ל היתה ראש
ממשלת-ישראל בעבר (אהה, עכשיו זיהו אותה!); שינדלר
ז"ל היה בימי-השואה מציל-יהודים גוי, שהסרט עליו זכה לאחרונה לתהודה רבתי (רק
כשנה לאחר שנודע לו על-כך ממני, צפה אחד מהם בטלביזיה בסרטו זה של שפילברג); ושם החתול השלישי בכתבה: בשביס-זינגר, כשמו
של הסופר היהודי-אמריקאי המפורסם (=פרס-נובל) שאת שימע לא שמעו מעולם. ואני מאזכרת בפניהם גם את החתול סוקס
שהושמט בכתבה, הנקרא ע"ש חתולו-האישי של קלינטון...
ולהוותם, מסתבר להם כעת שלכל החתולים שהוזכרו בכתבה ניתנו... שמות-אנוש כאלה
ואחרים, וחמור מכך, גם שמות יהודיים! והרי לא ייעשה כדבר הזה במקומותינו!
מסתבר שיש רבדים בחייהם של יהודי-בלמונטה למודי-ההסתר, שבבקור-חפוז
אין אפשרות לעמוד עליהם. המאראנים מופנמים, מצניעי-לכת,
ומשתתקים בנוכחות-זרים, בין אם הם "גוֹיוֹס" ובין אם הינם
יהודים-הלכתיים. הארטיקולציה, כלומר: ההתבטאות, קשה להם, ולכן מראיינים-לרגע
למיניהם עלולים להתרשם יותר מאנשים רהוטים, החיים דוקא מחוץ
לקהילה או בשוליה, כשלפעמים אלה משימים-עצמם כדובריה. מכאן, שלצורך הבנת
תופעת-המאראנים של בלמונטה
ומחקרה אין תחליף לתצפית-המשתתפת האנתרופולוגית, תוך חיים-בצוותא לאורך-זמן. בשל
ההצטנעות וההסתגרות, חוקרים (נוצריים) כדוד קאנלו[14] נטו להאמין כי הסודיות הינה ערך-דתי חשוב
בפני-עצמו ביהדות בכללותה, ולא רק בהוויה-המאראנית בה
התבוננו מקרוב. ואשר להחשפות בפני יהודים, יש מבני
קהילת-בלמונטה הגורסים, כי נחלו לא מכבר אכזבות קשות דוקא מבני-עמם הם, כשהתפתו להיפתח ולהחשף
בפניהם. אחרי אכזבות כאלה ומתוך החשש מפניהן, הם שבים ומסתגרים בכל פעם מחדש. כך
עשויים הם להתנכר גם אל מי שבעבר קרבוהו וראו בו ידיד-נפש, בין אם הוא יהודי או
נוצרי. לעתים נדרש הזולת לרכוש את אמונם שוב ושוב, חדשות לבקרים. עם-זאת, את אינג'
שמואל שווארץ זוכרים הם לטוב, כיוון שמעולם, לאורך שנות
דור, לא איכזב אותם, למרות שחשף את סודם ופירסמם בעולם בראשית המאה-העשרים, הן בספרו מ-1925, והן במפעלותיו בהקשר עם התנועה הציונית. היה זה כמובן
בדור-אבותיהם של בני-הקהילה שבמחיצתם חייתי אני.
עד כאן ספורי
על החתולים-המאראניים שבבלמונטה
של סוף המאה העשרים. האמנם זה ספור-צדדי חסר-חשיבות
להבנת חיי-הקהילה? נראה לי שלא. דוקא בו טמונה ההוכחה
לדיסקרטיות הרבה שבה מתנהלים עדיין חיי צאצאי-האנוסים גם כיום, בעידן
הטלביזיה, הפלאפון והאינטרנט, ולמרות שבכל אחד מחגי-ישראל החשובים בני-הקהילה
מתראיינים בשמחה לעתונות ולרשתות-שידור מקומיות או
זרות.
אבל, לא חסר בבלמונטה
גם ספור על החתולים שבחסות-ההלכה, אם מותר לי לכנותו כך. שני רבנים-ישראליים שרתו בבלמונטה בראשית שנות התשעים, איש איש
כשנתים ומעלה, וגם זאת במקוטע וללא רצף. תפקיד-הרבנים
היה להורות הלכה ולאחר-מכן לגייר את האנוסים שבקשו זאת
(היו אלה 85/120 לערך, בשני גלי ההתגיירות, ב-1992-93). כאמור, כשנעדרו הרבנים,
השתדל נדבן-יהודי פרטי, מר אזולאי, לממן בחגים הגעת נוער-יהודי אתו מצרפת, לשם
השלמת מניין-יהודי של מביני-ההלכה. ואילו הסוכנות-היהודית, שמימנה את הרבנים
בהשתתפותו של אותו נדבן חם-לב, חזרה בה לאחר זמן ופסקה מכך. כיוון שהנדבן עצמו
התקשה לממן רבנים באמצעיו הוא בלבד, שלח כפי-יכולתו לקהילה, במחצית-השניה של שנות התשעים, ולפרקי-זמן שונים בכל פעם, שוחטים
משוחטים שונים, לעתים פרחי-שחיטה חסרי-נסיון, ככל שהעלה
מזלגו בישיבות-ירושלים. וכך, לפחות בחגי-ישראל העיקריים תיפקדו השוחטים בבית-הכנסת
כרבנים לכל דבר.
בית-הכנסת החדש מ-1996
בדצמבר 1996, כלומר, במלאות חמש-מאות
שנה בדיוק לפרסום הצו-המלכותי לגרוש יהודי-פורטוגל, נחנך בבלמונטה
בית-הכנסת החדש, שבנייתו הושלמה בתרומתו של הנדבן, על קרקע שהאנוסים עצמם היקצו לשם כך[15].
נערכה איפוא חנוכת-בית מרשימה ורבת-משתתפים נשואי-פנים,
מישראל, מפורטוגל ומרחבי-העולם. הדבר התרחש בימי שרותו של אחד מפרחי-השחיטה הללו,
תלמיד-ישיבה עול-ימים שטרם הוסמך לרבנות, ושאולי היה בלתי-בשל עדין לכהונה-קהילתית
כלשהי. בין האורחים שהתכנסו ובאו לטקס, היו גם מקודמיו לשרות בבלמונטה.
ומה כאב לאחד הזוגות ששימשו במקום לראות שמחליפם, כלי-הקודש החדש מגדל
במעונם-לשעבר - הלוא הוא בית-הרב הממומן ע"י הקהילה - חתולה שאימץ על גוריה.
לשאלתם טען שהוא בודד, והחתולה אורחת לו לחברה.
בשובם ארצה, התקשרתי ובקשתי לשמוע
מהרבנית כיצד התנהל הטקס המכובד. אבל, החדשה המרעישה וכמעט-הבלעדית שהצלחתי לדלות
מפיה היתה... אודות חתולת-השוחט (או: שמא
"השורֵט"?). "ואתא השוחט!" אני
מסננת לעצמי מתוך "ההגדה", ואילו אל הרבנית אני מפנה שאלה: "ומה רע
בכך שאימץ חתולה??" "את לא מבינה! הרי הוא מתגורר בבית-הרב, והחתול אינו
חיה-כשרה. זה אסור!" לא נותר לי אלא לתהות אם מותר היה לו, לו עלה בדעתו, לאמץ
לו עז על גדייה, לכל הדעות חיה כשרה, ולשכנה אתו בבית-הרב? או שגם בכוחה של בהמה
כשרה-למהדרין להטריף את הבית... ועל החוויות המגוונות מטקס חנוכת בית-הכנסת יכולתי
להציל דבר רק לאחר שנרגענו מעונשה של חית-המחמד וגוריה, שננטשה כמובן והפכה
לחסרת-בית כעבור זמן-מה, עם עזיבתו של השוחט למקום אחר ו...לעיסוק חלופי.
את הרשימות הללו אני מעלה על הכתב
בישראל, לאור היומנים שניהלתי בשעתו בבלמונטה. בחזרה
בארץ, לא עלה בידי לשחזר איזהו הספר-העברי בו קראתי תוך החלמתי מהפציעה. עם שובי
לשם, בסתיו 1997, חפשתיו בין החפצים שהותרתי אחרי. ומה
העליתי בחכתי? שהיתה זו אסופתו של נסים אלוני, רשימות
של חתול-רחוב. הייאומן? לא יכולתי לקלוע טוב יותר!
© כל הזכויות שמורות לשרה מולכו, 1997.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה
שלי - www.mybelmonte.com
ר' בביבליוגרפיה שמואל שווארץ
(1925/1993) בפורטוגלית. ובעברית: א. תרגום עברי שלו (תחת השם שוורץ) יצא בסמוך לעלית אתר זה לאינטרנט, בערב-ראש-השנה
תשס"ו; כן: ב. נחום סלושץ
(תרצ"ב=1932), ג. אינסיו שטיינהרדט (1990), ו-ד. שרה מולכו (2001).
מסורת זו תועדה במחצית-השניה של שנות-השמונים
בסרטם של פרדריק ברנר וסטאן
ניומן אחרוני-המאראנים
(1990), וכוללת גם את טקס אפיית-המצות נוסח-האנוסים. הסרט מוצג מידי פעם בערוץ
השני בארץ.
"גיס" (=גויים, ביהודית-בלמונטזית), ששמעתיו
רבות בבלמונטה וגם השתמשתי בו בשיחותי
שם, ר' גם א. גארסיה
(1993), עמ' 4. גם נחום סלושץ'
(1932) עמ' 132, מספר שגם בארוש באשטו
שמע בשעתו מונח מקביל בצפון פורטוגל Goyes (וביחיד: Goyu / Goya); כלומר: אין המונח הזה ייחודי לבלמונטה, והוא שגור בפי המאראנים
גם באזורים אחרים של פורטוגל.
הראשון שנתן דעתו לכך שמושגי חדש/ישן מחייבים עיון מיוחד בבלמונטה, בשל היותם "פרדוקסאליים" לדבריו, הוא יוסף חיים ירושלמי (1992), עמ' 43.
עיין לענין זה גם בחבורו של יצחק קרדוזו, מעלות-העברים
מ-1679, עמ' 57-64.
ר' מאמרו של (1980)Adriano Vasco Fonseca Rodrigues , עמ' 7, שחקר את עברם של המאראנים עליהם הוא עצמו נמנה.
רשימה של דוד א. קאנלו
מופיעה בתרגום גם באתר זה. הוא פרסם ספרים וחוברות אודות המאראנים,
בעיקר אלו של בלמונטה, החל ב-1985. ספרו מ-1987 תורגם
לאנגלית, ואילו חוברת שלו מ-1995 מצוטטת באתר זה.
המכונה בגוף תפילותיהן "מעשר", ר' הערותיו של נחום סלושץ (1932) מס. 70, עמ' 171.
ר' שמואל שווארץ
(1925/1993) ובתרגום העברי (תשס"ה), וכן אנטונייטה גארסיה (1993), וא. שטיינהרדט (1990).
עיין בפרק נוסף של ממצאי-מחקרי שבכאן, נוצות וגו'.
עיין באתר זה ברשימתו של א. שטיינהרדט.
החפץ חיים (לפי מקור ממשפחתו, בשידור טלביזיה
בסתיו 2001) התיר הזנת-חיות בחמץ במהלך הפסח (מחוץ לבית?)
פורסם ב-Jerusalem Post מ-22.11.1996, לקראת מלאות חמש-מאות שנה לצו-הגרוש
של יהודי-פורטוגל ולחנוכת בית-הכנסת-החדש בבלמונטה
עצמה, שהתאימה עצמה למועד זה באותו דצמבר.
ר' דוד א. קאנלו
(1995) בביבליוגרפיה להלן.
ר' באתר זה מאמרו של א. שטיינהרדט
על בנווינדה, תורמת הקרקע.
© כל הזכויות שמורות
לשרה מולכו, 1997.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים,
ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה שלי
- www.mybelmonte.com